פרשת קורח | עבודה בפרשה | הרבנית שריג

לפני שנים רבות השתתפנו בסעודת ברית אצל אדם יקר שגר במושב שיתופי,
סעודת המצווה כללה מגוון גדול של בשרים בשפע גדול.
אחר הברית סיפר לנו אותו אדם כי הברית כמעט לא עלתה לו
כיוון שרוב מה שהוגש ניתן לו בחינם.

וסיפור המעשה כך היה: 

לאחר זמן שאנשי המושב הפעילו לולי עופות בעצמם החליטו שהטרחה גדולה מאד
והם מעדיפים להשכיר את הלולים לאדם חיצוני.
אדם כזה אמנם נמצא וסוכם איתו כי תמורת השכרה זו
תינתן מכסת בשרים מסוימת בכל תקופה, לבני משפחות המושב.
והנה, מספר לנו ידידנו, כשהגיעה זמן הברית יכולנו לקחת מהמכסה שמגיעה לנו בשפע.
שמחנו בשמחתם, איחלנו כל טוב שבעולם להם ולרך הנולד וחשבנו להיפרד לשלום.
אתם יודעים, הוסיף ידידנו, למרות שכולם נהנים המצב עומד להשתנות
בעצם התקבלה כבר החלטה למכור את הלולים.
למה ? תמהנו, הרי אתם לא משקיעים עבודה קשה
וגם רווח נחמד בצורת סחורה רבה אתם מקבלים.
נכון, השיב לנו ידידינו, הכל נכון אלא
שמפעיל הלולים, האדם שלו השכרנו – מרוויח הרבה יותר…

וכך אומרת הפרשה:
“וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן-יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת…” (פרק טז, פסוק א)
חז”ל מספרים לנו שקורח קיבל את הכבוד הגדול ביותר שיכול היה בן לוי לקבל,
נשיאת הארון. כמו כן בן דודו האחד הוא מנהיג העם, בן דודו השני ראש לכהנים
והוא עצמו מיוחס ועשיר גדול ולא עוד אלא מעידים עליו חז”ל שהיתה לו רוח הקודש.
אבל הוא לא שועה למה שכבר ניתן לו הוא בחזקת “לוקח”.
הוא רוצה דברים אחרים. הוא מתקשה לראות בעין טובה את החיים ואת מה שיש לו
הוא רוצה להיות מנהיג, הוא רוצה להיות כהן. למה?
סיבה אחת בלב היתה לו אומר לנו דוד המלך: “וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרן קְדוֹשׁ ה'” (תהלים קו, טז.)
הקנאה מעבירה אותו על דעתו וברגע שמשה ממנה את אליצפן בן עוזיאל מבני קהת לנשיא,
כשלהבנתו של קורח בני יצהר קודמים להם, הוא קם ובשם “הדמוקרטיה”
עושה משהו. משהו שהתורה קוראת לו “ויקח”.
מה זה ה”ויקח” הזה? מה לוקח קורח וממי?
התורה אינה אומרת לנו בפירוש אך אומר לנו רש”י:
“לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה”
או במילים אחרות כשאדם מקנא הוא בפירוש “יוצא מדעתו” משהו מהאדם שבו נחלק ממנו.
קורח הוא זה שלוקח בקנאתו משהו מעצמו.
הרב קוק ואומר : כתוב “רקב עצמות קנאה”, (משלי יד ל) מדובר על זה
שהקנאה גורמת לרקב בעצמיות האדם.
הקנאה גורמת לאדם לזנוח את עצמיותו, משכיחה ממנו את מי שהוא
ובמקום להיות עבד ה’ מהמקום של מה שניתן לו על ידי הקב”ה
הוא מעסיק את עצמו ובוחן את מזלו:
ואז קורח לא רואה מה יש לו אלא מתייסר ושואל את עצמו:
“למה אין לי מזל? למה אני לא כהן? למה אני לא נשיא?” .
ובדרך זו – יוצא מן העולם.
כדברי הזוהר:
“כל הרודף אחר שאינו שלו, הוא בורח מפניו, ולא עוד, אלא מה שהיה שלו נאבד ממנו”.

כלתי אומרת שרה היא בחורה נחמדה מאד, היא והבן שלי מסתדרים יפה,
היא מבשלת נהדר, חרוצה, לומדת עכשיו לתואר שני, משקיעה בילדים.
אבל, היא אומרת-
אותי היא לא מכבדת. (בטח לא כמו את אמא שלה)
יש לה תמיד מה להעיר, לתת לי רעיונות איך לבשל יותר טוב, להביא כל פעם עוגה כאילו חסר משהו בבית,
להגיד לי איך לחסוך יותר, איך אני צריכה לענות לאנשים ולעמוד על שלי… וזה – מרגיז אותי!!!!
(שימו לב מה עושה “אבל” קטן…. מחרב וזדוני…)

המחשבה לחקירה היא:
כלתי צריכה לכבד אותי
1. האם זאת האמת שכלתך צריכה לכבד אותך?
כן.
2. האם את יודעת בוודאות שזאת האמת שכלתך צריכה לכבד אותך?
לא
3. איך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה שכלתך צריכה לכבד אותך?
יש לי המון בקורת עליה, אני רואה כל מיני דברים שהיא יכולה לעשות טוב יותר – ואז אני אומרת לה את זה, אני לא תמיד מפרגנת לה,
אני מוצאת בכל מה שהיא אומרת לי חוסר כבוד. בעלי אומר שאני יותר מדי מפרשת כל מילה שלה.
הכבוד שלי נהיה משהו מאד חשוב, אני מקנאה באמא שלה אליה היא מדברת בכבוד ולא אומרת לה מה שמתחשק לה.
4. מי תהיי בלי המחשבה שכלתך צריכה לכבד אותך?
בלי המחשבה, אני מסוגלת להקשיב למה שהיא אומרת ,
הרבה פעמים יש טעם במה שהיא אומרת
אבל אני לא רוצה שהיא תדבר…
בלי המחשבה שהיא צריכה לכבד אותי אני בוחנת את עצמי ולא אותה
אני חושבת שאהיה מסוגלת לא להגיב אם היא נותנת לי עצה בתחום
שאני חושבת שזה לא נכון שתתערב בו.
בלי המחשבה אני יכולה לראות שהיא ילדה בת 26 עמוסה מאד
ומשתדלת מאד. בלי המחשבה אני מכבדת אותה…

אני צריכה לכבד את כלתי
על המעמסה שיש עליה והיא עומדת בה יפה, על הצורה שהיא מגדלת את הילדים, על זה שהיא באה מבית עשיר מאד ומסתדרת בכל אופן עם התנאים שיש לה עכשיו.
אני צריכה לכבד אותה כדי לגרום הרגשה טובה לבן שלי

אני צריכה לכבד את עצמי
ולנהוג בצורה מאופקת ובוגרת.
אני צריכה לכבד אות עצמי ולא לתת לכלתי או למישהו אחר לדבר איתי על דברים שאני מבינה שהם יותר פרטיים והדיבור עליהם גורם לי הרגשה לא טובה.

כלתי לא צריכה לכבד אותי
(שרה בוהה בי – מה את מתכוונת? מה זאת אומרת לא צריכה לכבד אותי? תנסי אני מציעה להוסיף את המילה יותר.
כלתי לא צריכה לכבד אותי יותר- אה… כי היא כבר מכבדת.
מה ההוכחות שלך לזה?
אני יודעת מהבן שלי שהיא מרשה לעצמה לדבר איתי על דברים שהיא לא היתה מעיזה לדבר עליהם עם אמא שלה…
היא תמיד מזמינה אותנו ומארחת מאד יפה ודואגת שיהיה לנו הכי נח שאפשר.
היא שואלת לדעתי בהרבה דברים.
כשמשהו מפריע לה היא תמיד אומרת לי את זה לבד
היא תמיד מגיעה עם עוגה לשבת… ?

ולסיום:
ר’ חיים מצאנז היה אומר: אולי מוטב שתעמוד במקומך ותפסיק להתרוצץ ותתן למזל הזדמנות למצוא אותך