הרהוריי הלב להפטרת פרשת קרח | ענבל נופר

“וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ.
וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ | מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם..”(שמואל א’,י”ב)

מי בכלל רוצה מלך?!

אין לי מושג איך בני אדם מבקשים מרות. אבל, באופן מדהים, אני שמה לב לתופעה הבאה –
חוזרים בתשובה מחפשים רב. שלהם.
אנשים יראי שמיים הולכים לגדולי הדור, שואלים מה לעשות (?!)
מילא בענייני הלכה, אפשר להבין. אבל “סתם” לשאול שאלה פשוטה, כמו מה לעשות, ולאן ללכת
גם את זה שואלים?!

בתור אחת שחיה את החלום, האידיאל המושלם – אין דין ואין דיין. אין מי יאמר לי מה תעשי ומה תפעלי.
לא הוריי, לא מוריי, בטח שלא חבריי. אין מרות. “שליטה מלאה”. [חיים פעם אחת, אז לא נחיה כמו שרוצים?]
זה מתסכל אותי,
אז איך באים, בני ישראל, ומבקשים מלך? מה חסר להם?

בהתחלה הם מבקשים להיות ככל הגוים. בקשה נלוזה למדי. אבל מובנת.
וירע הדבר בעיני שמואל..ויאמר ד’ אל שמואל שמע בקול העם..כי לא אותך מאסו
כי-אתי מאסו ממלך עליהם” (שמואל א’, פרק ח’)

[ *אומרים מלאכי השרת על הקב”ה שהוא מלך עלוב – שנותן חיים למורדים בו, וסובל עלבונותיו..
ישר זה מתעורר בי לנוכח האמרה הנ”ל]
איפה פספסנו, בבקשה הזאת למלך, שכל המפרשים יוצאים עלינו?

ונראה לי אבא, שחיפשנו מתווך.
גם אז. גם היום.
כנראה יותר קל לשמוע לרב/למלך** שאומר לך עשה כך ועשה כך.
אולי כי אנחנו בחרנו בו להיות לנו לכזה. [סוג של שליטה?!]
אולי כי יש לנו תקשורת מוחשית שמאפשרת לנו לומר – “רגע הרב אבל..”
אולי כי בסך הכל, בתוך תוכנו אחנו יודעים שהוא בשר ודם, והוא לא משהו נצחי – כמוך אבא.

ראיתי ואני רואה שיש אנשים שמאבדים עצמם לדעת. לא מוצאים את הגבול.
כאלה, שבמקום אחר על הסקאלה, – לא מחפשים שום דעת תורה שתנחה אותם בדרך אלייך..
לא פעולה ממולצת למדיי. בעיקר כי זה מפר את האיזון המאד מדויק של – ” אל תאמן בעצמך עד יום מותך”***.
וכאלה, שבקצה השני – איבדו את זהותם ומתרגלים מציאות “חילונית” למדיי – בה הרב שלך הוא כמו (להבדיל) – דמות מפורסמת שאתה מצטט מראיון בטלוויזיה.
והם זרקו את השכל מהחלון (כי אמונה זה איפה שנגמר השכל?)
והם זרקו גם הלב שלהם ביחד איתו, כי הם עובדים אותך מלחץ וניסיון להדמות למלך הזה שלפניהם.

(אנחנו אמורים להתבטל מלפני רבותינו – שלא ישמע אחרת- אך עלינו לא לאבד את עצמנו, אישיותנו
ודווקא מתוך המקום הזה לדעת לעשות בתבונה- ככל אשר יורונו על ימין-שמאל ועל שמאל-ימין)

אני בכל אופן, בחיפושי אותך, כמו שאתה זוכר, מצאתי את השכל, ואחר כך את הלב.
הייתי צריכה את השליחים הנכונים ששלחת לי , כדי להזכר כמה מתוק זה לעבוד אותך בשכל ישר –
בשכל שלי – שנתת לי, כי הוא הכלי שלי לעבודתך!
הכלי הזה, שבימי החול והריק תאוותיי גרמו לי להניחו בצד.
ואחר כך שלחת לי שליחים כדי להזכיר לי שבכל זאת, חייבים לב. בלי מתווך. כדי ל”געת” בך. לקבל כח.
[מזילברמן-לחסידות-לדרך המלך;]
ואז מצאתי את הרב שלי.שמדגים לי כל פעם, איך אפשר לעשות את שניהם.

לבסוף, הם המליכו את שאול בשנית. “..וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה” (שמואל א’ ,י”א)
אחרי שראו ששאול לא זז מילימטר מבלעדי ד’, וראו את ישועת ד’ בהנחותו אותו את הדרך.
הם הבינו דבר פשוט ובסיסי בכל הנוגע למלך – יש מלך ויש מלך מלכי המלכים.

יש הקב”ה. יש רק הקב”ה. בעצם יש רק הקב”ה.
אבא, אתה המלך.

ענבל נופר

* מלך עלוב – פרקי היכלות, פרק כ”ה / תומר דבורה לרמ”ק.
** מאי מלכי – רבנן . גיטין סב
*** פרקי אבות ב’, ד’.