תמר אסיפור העקידה תמיד מעביר בי צמרמורת.
מה הייתי עושה? השאלה פותחת בור שחור שאין לו תחתית, מערבולת רגשות סוערת.
אברהם ענה הנני.
עוד לפני שידע מה ה’ עומד לבקש, אברהם נענה. לכל.
האם אני הייתי עונה הנני?
האם אני עונה הנני?
האם בכל קריאה שה’ קורא לי אני מתייצבת, מוכנה לפעולה?
כשאני חושבת על אברהם והיענותו לקריאה, אני חושבת על וודאות.
איזו וודאות!
על מנת לענות הנני צריך להאמין. על מנת לעקוד את הבן, צריך להאמין.
נראה לי מעניין ומשמעותי שתשובת אברהם “הנני” היא לפני הציווי. האם אחרי הציווי אברהם היה אומר גם הנני?
האם קל יותר להיענות לציווי עלום, או לציווי הנורא מכל שנגלה?
אברהם עונה הנני פעמיים. פעם אחת לפני הציווי לעקוד את בנו יחידו, את יצחק. פעם שנייה כאשר נצטווה לא להרוג את בנו. בתחילה אברהם מראה מוכנות לצאת לדרך ולעשות מעשה קשה מכל, ולבסוף אברהם נענה לקריאת ה’ לחדול. לעצור.
בשני המקרים, אברהם ענה לפני שידע מה ידרש ממנו. מה יותר קשה, לעקוד את הבן? או להפסיק ברגע האחרון לפני הורדת המאכלת?!?!
לשאלה זו אין לי תשובה, דנו בה רבים וגדולים ממני.
אך לדעתי גדולת ההנני היא בכך שאין לה קשר לתוכן הציווי.
ה’, מה שתגיד, אני כאן. מוכנה.
ה’ קורא לנו בכל מיני צורות ובכל מיני סיטואציות. יש נסיונות בכל הצבעים והגדלים.
יש ניסיונות, ויש ניסיונות. אוי, איזה נסיונות…
זה לא פשוט לענות הנני.
אבל נראה לי שלענות הנני זה לא עניין של רגע, זה מסע. אברהם קם בבקר, הכין את החמורים והעצים, ויצא למסע. נקודת המוצא של מסע הוא הנני, ונקודת הסיום הוא גם הנני.
ואנחנו גם במסע.
ואם נאמר הנני בתחילת המסע ובסופו, המסע יהיה מסע של הנני. מסע של היענות, מסע של נוכחות.
וולואי שבסוף המסע נזכה שיאמר עלינו “עתה ידעתי כי ירא א-הים אתה”.
תגובות אחרונות