הר’ ימימה מזרחי | נשים מתפללות על העולם | פרשת ויקהל

אני מאמינה באמונה ענקית בכוח הכינוס הזה להציל את עמ”י.
אנחנו בפרשת ויקהל ובפרשת ויקהל זו הפרשה שמופיעה בה הכי הרבה פעמים בעולם המילה-נשים.
“והנשים אשר נשאן אותן ליבן בחוכמה”… , “וכל אישה חכמת לב וידיה טוו”… נשים.. נשים.. נשים..

נקהלות בפרשת ויקהל, לעמוד על נפשן, ולבנות ארמון לאומה המהממת הזאת. ימימה איפה זה כתוב שנשים מתקבצות לתפילה? איפה כתבו את זה חכמים?
חכמים לא כתבו את זה. אבל אישה אחת אמיצה יזמה את התפילה הזו. כתבה אסתר לחכמים. עושה משהו שאיש לא עשה לפניה, ובוודאי לא אישה.

אישה שעושה כל מה שאומרים לה, “ותעש אסתר את כל ציווה עליה מרדכי” ופתאום, “ותצווה עליו, לך כנוס את כל היהודים, וצומו עליי שלושה ימים ואל תאכלו ואל תשתו, אף אני ונערותיי אצום כן.”
כולכם תתפללו שם בחוץ, אבל יהיה מניין חדש ומשונה, שלי ושל שבע נערותיי. והן יקיפו אותי ככה כמו רחם. כשאני אלך לבקש רחמים מאחשוורוש המפחיד והרשע. מאיפה המצאת את זה? מאיפה המצאת שאישה בארמון עושה לעצמה גיבוי של נשים אין לזה גיבוי הלכתי בשום מקום.

והיא יודעת שרק בעלת הארמון יכולה לראות שהארמון שלה מתפרק. ושאם נשים לא יעמדו וייקהלו על נפשן ועל הארמון שלהן, הוא לא יישאר. ומרדכי בחוץ, זועק זעקה גדולה ומרה, וזה בסדר.
 אבל אני בעלת הארמון, ואני רואה את האיש שלי הולך ומתרחק, למקום שאני לא יודעת מהו, והילדה שלי שקועה בסלולרי שלה, ואי אפשר להחליף אתה מילה. הבן שלי שאין לי מושג מה מפריע לו, ואיפה הוא.
 וכל הבית שקט אחד גדול ונורא ,אני חייבת להציל את הארמון הזה. ואת זה רק נשים יודעות. נשים לוקחות אחריות על הארמון . ומה הן עושות?

“והנשים אשר נשאן ליבן אותנה בחכמה טוו את העיזים”
זה מלאכה שהיא שיא האומנות בעולם, זה כמו לעשות מסרק כינים לילד עם בעיית קשב וריכוז.
 הן צריכות לעמוד עם העז הקופצנית הזו, ולקרוע את היריעות. אבל יש כאן דיוק מהמם של התורה היפה. “טוו את העיזים”, מה פתאום? צריך להיות כתוב, טוו את הצמר שעל העיזים.?

הנשים החכמות האלה רצו לקשור את העז הקופצנית הזאת, את העז המעזה הזו, אל הבית.
ימימה, איך אני קושרת אותם אליי? אני מרגישה את הארמון שלי מתפרק לי…
הן מחברות וקושרות את העז לבית. אל המפעל הקדוש הזה.. הן לוחשות לה באוזן “אני יודעת שאת רוצה לעוף, אבל יש פה בית ,ועכשיו אני קושרת אותך במלאכת מחשבת לבית הזה.

ימימה איך נראית השבת שלי?!
איך היה אומר הרב קרליבך “פעם אנשים היו צריכים אוכל לשבת, והיום אנשים צריכים שבת לאוכל..”
כי אני מכינה את האוכל הכי טעים, והבית הכי יפה.. אבל איזה מין שולחן? הילדים אוכלים וקמים, והאיש עם הראש בצלחת, נרדם. אני מגישה, מפנה, ואת אומרת בשביל מה כל הטרחה הזאת? מה אני אעשה ימימה?

תקשרי אותם לבית. תטווי את העיזים. את מחלקת תפקידים לפני שבת. לא סתם השבת מופיעה בפרשת ויקהל, כי אנחנו חייבות להיקהל ולעמוד על הארמון הזה שלא יתפרק לנו. חלקי תפקידים. “אני יודעת שאת רוצה לעוף, אבל זה בית.” תעזרו לי, הם ירגישו קשורים לבית. כי כשנותנים, נקשרים. וכשמקבלים הכל, בורחים.”
זה הקסם של השבת.