ר’ שמשון ברסקי ועץ הפריון שעל ציונו

נולד בשנת תרל”ד לאביו ר’ ישראל מנדל ולאמו בת ר’ אפרים (בנה של מרת שרה בתו של ר’ נחמן).
מבקש אמת היה בכל מאודו. בימי נעוריו זכה להסתופף בצלו של החסיד הנלהב רבי משה ברסלבר תלמידו המובהק של רבי נתן

באותה תקופה שהה במחיצת רבי משה, החסיד רבי ישראל קרדונר; וכך זכו שני החסידים הצעירים, שידידות אמיצה נקשרה ביניהם, לשתות מבארו של תלמיד מובהק זה את מימי ה’נחל נובע’ , וברבות הימים – להפיצם על פני תבל.

לרבי שמשון היה רגש עמוק ומופלא בכל דיבור מדברי ר’ נחמן. כשהיה לומד ברבים בספריו, היו השומעים שותים בצמא את דבריו שנאמרו בחן ובנעימות; כיאה לתורתו של רבינו, התאימם לגדולים וקטנים כאחד.

רצון עז יקד בקרבו, להגיש את דברי ר’ נחמן לכל שכבות הציבור; לשם כך כתב את ספרו ‘ליקוטי עצות המבואר’ בשפה שהיתה מובנת לפשוטי העם. אך לא רק להם ייעד את ספרו – “אפילו הגדולים ובקיאים מאד בחכמת התורה”, כותב הוא בהקדמה, “אם יעיינו בהליקוטי-עצות הזה ובביאורו באמת ובתמימות כראוי – בודאי יתחדשו ויתעוררו ליראתה’ ולשמירת מצוותיו”.

דגש מיוחד שם רבי שמשון על עבודת ה’ פנימית: אמונה וביטחון, תפילה בנעימות ובחיות, ובהתבוננות בדעת הצדיק.

כאותו לפיד אש המבעיר את כל סביבותיו, היה מבקר לפרקים בערים שונות שבהן התעורר צימאון לדעת הצדיק, ומרווה נפשות בדברי אמת ואמונה. בכל מקום בואו, השאיר אחריו מקורבים נלהבים המקושרים בעבותות אהבה לצדיק ולדעת קודשו.

תפילתו של רבי שמשון, היתה פירוש מוחשי לדברי רבינו על התפילה שהיא בבחינת “מיין מתיקין” (ליקוטי מוהר”ן ח”א נ). עומד היה אינו זע כמעט, אך לבו בוער וקולו החרישי משתפך במתיקות.

ביום א בסיון שנת תרצ”ה, עלתה נשמתו למרומים. הוא נטמן באומן, סמוך ונראה לציוניהם של רבי נפתלי תלמיד רבינו, רבי נחמן מטולטשין ובנו רבי אברהם, ועוד מגדולי חסידי ברסלב.

לעץ הגדל על ציונו מיוחסת סגולה לפריון (לעליו וקליפת גזעו)