הרהורים על אהבה ועל חושך וחנוכה גם או נס גדול קורה ממש עכשיו ופה | מיכל כהן-חי

אפשר להגיד שהחודשים האחרונים עוברים עלי בצל החושך.
לפני כ7 חודשים בעלי האהוב נפטר. ככה פתאום, בחמישי אחרי הצהריים כשכבר מריחים את שבת המלכה, הלך מאיתנו. נשארנו אנחנו – אני וארבעת ילדי. נרו כבה. וגם בתוכנו נכבה האור.

אבל כבר בשבעה, כפי שכתבתי בעבר וגם זכיתי שנורית אילון הירש תקריא את הדברים לפני השיעור של הרבנית ימימה – נדלקו אורות קטנים ומאד משמעותיים. לבבות שנפתחו, קרבה, אהבה והשתתפות כנה של אנשים רבים ויקרים כל כך. מאז למדתי לחיות עם החושך. לא שלא הכרתי לפני כן אפילה מהי – בכל זאת אני לא חדשה לגמרי בעולם הזה – אבל בכל זאת אובדן של אדם קרוב ברמה כזו מביא חושך מסוג אחר לגמרי.
מהצד השני אפשר להגיד שהחודשים האחרונים עברו עלי באור גדול. עד שלפעמים נצרכתי למשקפי שמש כהות במיוחד ולקרם הגנה רציני. למדתי ועדיין לומדת, איך החושך והאור שזורים אחד בשני.
הכל בבית שלי כבר מוכן כדי להדליק את החנוכיה.

כשניקיתי אותה הבוקר חשבתי כמה חשוך היה בית המקדש כשנכנסו אליו היהודים.
הרס וטומאה. מה הקשר בין טומאה לבין חושך? מציאות של טומאה הופכת את ראייתנו לאטומה. (שימו לב להיפוך האותיות) כשמשהו אטום אנחנו לא רואים את האור דרכו.

הדלתות נסגרות. אנחנו בחושך. מה קורה לנו כשאנחנו בחושך? בהלה. דאגה. יאוש. עצבות. אתן מוזמנות להוסיף את מילות החושך שלכן.
אז דמיינו לרגע את המציאות הזו, את הרגע ההוא בו המכבים נכנסים לבית המקדש ורואים את הטומאה, את ההרס והחורבן שזרעו בו היוונים. הרב קרליבך אומר דבר כל כך יפה – ליוונים לא היה אכפת להשאיר את בית המקדש שלם. ככה שיעמוד על תילו. הרי יכלו כבר באותה ההזדמנות פשוט להרוס אותו. אבל לא. כוונתם היתה ברורה. הם רצו לפגוע בבפנים שלו, בדברים המקודשים באמת, באור שבלב פנימה, בפנימיות ובאמונה של כל יהודי ויהודי, זו שאומרת “שישועת ה’ כהרף עין”.
לנגד עיניהם של המכבים נתגלה ההרס והחורבן. זו היתה מציאות חשוכה ואי אפשר היה לראות את האור. ובכל זאת – מה עשו היהודים, מה עשו המכבים?
התחילו מחפשים. בתוך הטומאה, בתוך הכדים השבורים והמחוללים, חיפשו. מה גרם להם לחפש?
מה גרם להם להתחיל בחיפוש? הרי אפשר כל כך להתייאש במקום של חושך – יש משהו בחושך שמכבה בנו כל בדל של אור ושמזמין אותנו לשקוע בתוכו, והם היו בשר ודם כמונו – אנושיים לגמרי.
מה שגרם להם לחפש היתה האמונה שמהבהבת בתוך כל יהודי.

הנשמה שיודעת. יודעת שאם תחפש – תמצא. שאם תאמין מספיק חזק – יהיה. שאם נפתח פתח כגודלו של מחט – הקב”ה יפתח לנו כגודלו של אולם…
והם חיפשו ומצאו. מה מצאו? מצאו כד קטן אחד. חתום ומסוגר. קטן כל כך. בוודאי שבדרך הטבע לא מסוגל למלא תפקיד של להדליק את המנורה הגדולה שהאירה את בית המקדש באור יקרות לפני עידן החשמל.

אולי בלבו של מי מהם עברה המחשבה שמכאן שום ישועה לא תצמח. אולי אפילו היה קול שאמר לא לעצור, להתבונן ולנסות לעבוד מתוך התנאים. ממרחק הזמן אפשר להגיד כמעט בקלות שהיה זה עוד מבחן באמונה. עוד ניסיון. עוד שלב. עוד אמונה שיכול לקרות הנס הזה. שהקטן קטן הזה יוכל לעשות תפקיד כל כך גדול.

אני רוצה לשתף אתכן ברגע מאד אישי.
אתמול חגגנו מסיבת חנוכה בגן של הבת הקטנה שלי. היא בת שנה ושמונה חודשים. היא הגיעה אלינו אחרי הריון לא פשוט בכלל. הריון שכדי להשלים אותו היתה נדרשת אמונה רבה ותפילות מרובות.
אמנם במסיבה הרוב היו אמהות, אבל גם מעט אבות ובני משפחה נוספים. אנחנו היינו רק שתינו – היא ואני. המתוקה הזו היתה כל כך בעניין – בשירים, במילים, בתנועות המתואמות עם המנגנת. אני שמחתי לראות אותה שמחה. היא האירה בי צל של געגוע ושל חסר כשראיתי את האבות האחרים שהיו שם. ואז הזמינה אותנו הגננת, אמהות ועוד – לרקוד עם הילדים. אחזתי בידיה הקטנות. החדר היה חשוך ורק האור האולטרה סגול הבהב לו. דמיינו את הרגע המתוק מלוח הזה. עיניה העמוקות מביטות בעיני. שירי חנוכה שמחים מתנגנים ברקע. הלב שלי הרגיש כאילו עולה על גדותיו מרוב אהבה ,מרוב אור. “על הניסים ועל התשועות… שעשית לאבותינו בימים הזה בזמן הזה…” התמלאתי הודיה עמוקה. אני חושבת שלא היה תא בגוף שלי שלא התמלא בתודה על הנס הגלוי הזה. העיניים שלי התמלאו דמעות שהיו בהן גם חושך וגם אור. אנחנו חסרות כל יום את נוכחותו של בעלי היקר, וממש יכולתי לראות את עיניו הטובות שמחות בה. איך ודאי היה רוקד איתה בהנאה ובהודאה – לקבל ילדה כזו בגיל כבר לא צעיר. וכמה אהב אותה ושמח בה. הוא היה אבא מופלא. אבל הוא לא איתנו. ויש רגעים של חושך. רק הקב”ה יודע כמה חושך. כמה געגוע. כמה אין. רק הקב”ה שומע תפילות שנלחשות בחושך. רק הקב”ה יודע כמה אני נלחמת. כמה כוחות צריך בשביל כריכים עם חביתה ומילה טובה וחיוך מאיר של אמא. אבל ברוך השם, אין יאוש בעולם כלל לימד אותנו רבי נחמן. אנחנו מחפשים . מחפשים את האור. מחפשים את הנס. והוא כל הזמן קורה. כל הזמן מתרחש לנגד עינינו הנס של התהוות מחדש. של התפתחות, של צמיחה וגדילה. של תנועה. של ריקוד עדין בין תנועה והתקדמות לבין המתנה וציפיה. הנס שקורה בין אור לחושך, בין חושך לאור.” תודה על הקטנה גדולה הזו” לחשתי שם “ותודה שאני זוכה להרגיש את ההשגחה שלך, אבא ואיך אנחנו זוכות להרגיש שאתה רוקד איתנו לכבוד החנוכה”.

אני לא יודעת איפה המילים שלי פוגשות אותך – אולי בצד של האור. אולי בצד של החושך. אולי במעבר בין השניים. יש משפט מספר ילדים שאני מקריאה לקטנה לפני השינה ” חושך הוא הצד השני של האור. הוא בא לפני החלומות”.
זה כל כך נכון. כשאת מדליקה את החנוכיה שלך, את מדליקה אור בנשמה שלך. את מדליקה את האור בקרב הנשמות שהן ילדיך, בעלך וסביבתך. את מדליקה אמונה, את מדליקה ניסים מעל לטבע.
חוץ מלהתפלל, לבקש ולהודות, אפשר גם לעצום עיניים ולחשוב על האור האדיר, על הכוח האדיר שמודלק כמעט בכל בית ובית יהודי. אור שמחבר אותנו לשמונה ימים ומזכיר לנו, שגם אם אנחנו לא מרגישים תמיד כך, שגם אם כל אחד “שייך” למקום אחר, כולנו – “חלק אלוה ממעל” כולנו אחד.
ושיהיו הדברים האלה לעילוי נשמתו של בעלי כרמי בן דוד יבדל”א.
להצלחת ילדי – נעמה, נדב, הלל ורות אסתר
ולרפואתה השלמה והמהירה של חנה בת יפה.
אתן מוזמנות להגיב ולכתוב לי דרך אתר “אשירה”.

שנזכה לכל זה.
חנוכה שמח והרבה אור,
מיכל כהן-חי
יועצת ומנחה קבוצות