השקיות המיותרות שלי | חנה שפיגל (טוניק)

בשלב כלשהו בתהליך ההתבגרות שלי נפל לי אסימון לגבי “השקיות המיותרות שהולכות איתי לכל מקום” – התחלתי לפתח מודעות לכל אותם מטענים שאני סוחבת על ליבי עשרים וארבע שעות ביממה, והם כל כך לא נחוצים, כל כך מכבידים ותוקעים. הרי ברגע שאני מלווה בשקיות אני כבר לא יכולה להשתמש בידיים בחופשיות, ולא יכולה לשבת בנינוחות בכל מקום, הזרועות כואבות, הגב מכופף והכל נהיה מסורבל ולא נח. התחלתי למיין את תכולת השקיות הללו, וגיליתי שכל מה שאספתי לתוכן, היה נחוץ לי אי פעם (חלק מן הדברים אגרתי עוד בשנות הינקות, והכל יחד התאסף  שם לארכיון שלם). לא היו שם דברים מיותרים לגמרי שהגיעו ‘בטעות’ לתוכי, ולמפרע הבנתי שזה גם מה שגרם לי להאמין בכל לב ששווה להמשיך ולהתאמץ על הסחיבה של כל הדברים הללו, שחלילה לא אתקע יום אחד בלעדיהם.

כאמור, סחיבת המשא המיותר הזה הקשתה עלי מאד, במיוחד במקומות בהם ראיתי שנחוץ לי להשתנות, להתחדש, לצאת מן ההרגלים המוכרים ולרכוש לעצמי הרגלים טובים ונכונים יותר. אז הבנתי שבשביל לגדול חייבים לא לפחד, מוכרחים להתאזר באומץ, בתעוזה, באמונה, להרים ראש אל השמיים, לקפוץ אל תוך המים ולמסור את הנפש, פשוטו כמשמעו. אחרת בלתי אפשרי היה לדרוש ממני להשתחרר מכל אותם הרגלים אמונות ששירתו אותי במשך שנים והיו לי אף לעזר מידי פעם.

מחודשים אלול – תשרי, בהם נולדנו מחדש, עבר מספיק זמן. הספקנו להתלכלך בהרבה מאד אבק, הספקנו להחמיץ פנים, להחמיץ הזדמנויות, להחמיץ את התכלית לשמה קיבלנו שנה נוספת, הספקנו להתלכלך במידי הרבה חומר וחומריות שטשטשו לנו את שדה הראייה, הספקנו לאגור יותר מידי מטענים מיותרים. בדיוק בזמן אנחנו נקראים לעשות איזה איפוס בנפש, יאללה, חברה, תתחילו לנקות. תתחילו להתנקות.

חודש ניסן  הוא בעצם קריאה לחיפוש פנימי, לבירור – מה מכל מה שיש בך כבר מיותר? ממה את יכולה להשתחרר? לאילו אמונות בנפש שלך אינך צריכה להיות משועבדת? מאילו כבלים את חייבת כבר להיחלץ? אמנם, בסקירה חיצונית נראה כי כל המטענים נצרכים ואמיתיים ומצדיקים את סחיבתם. אך כאשר מוסיפים לסקירה גם כנות – ניתן לגלות ש… אופס, אולי זה נח, אולי זה רך ונעים, אבל זה חמץ.

בשביל לצאת מן המיצרים השונים בהם אנו שרויים מבית ומחוץ, עלינו קודם כל להבין שאכן המיצר מעיק על נשמתנו, מונע ממנה להאיר, לפרוש את כנפי הרוח שלה לעלות, להעלות ולהתעלות – זוהי הכנות שצריכה ללוות את החיפוש שלנו אחר החמץ. כאשר נאמין שחמץ בפסח הוא רע בתכלית, אף שהייתי זקוקה לו נואשות בטבת ובאדר, יהיה לנו קל להסכים ולהרפות מהאחיזה האובססיבית בו, כאילו הוא מקור הקיום שלנו. אם תרצו, זוהי הסיבה לכך שהמצה נקראת “נהמא דמהימנותא” – לחם האמונה. לא יכולנו לייצר לחם כזה ללא אמונה, בלי אמונה אין סיכוי שהיינו מוותרים על החמץ.

רק לאחר העבודה הקשה הזאת (שמעלה הרבה דמעות של כאב ותסכול בעיניים ובלב) של הבירור, של ההחלטה לזרוק, יכול להגיע שלב הנקיון והמירוק – זה לא קל, אבל התחושה אחר כך היא של טהרה, של חירות.

והרי שאם אי פעם תהיתי כיצד חג השעבוד הגדול נקרא חג החירות, הרי שכיום לאחר כמה מירוקים כאלה מהם יצא עוד חלק מנשמתי אל האור אני יודעת שאין חירות גדולה מזו.

שיהיה לכולנו חג של חירות נשמתית אמיתית ויציאה מכל המיצרים.

חנה שפיגל טוניק
chanatunik@gmail.com