בע”ה ובחסדו, אני זוכה לחזור בתשובה!

בע”ה ובחסדו, בזמן המתאים, גם בעלי יחזור וגם הבנים שלי וכן כל עמ”י! ברחמים.
עד אז – קצת על איך זה לחיות בשלום בית, בבית “מעורב”, בסביבה “חילונית”.

זה מתחיל אי שם, פעם-פעם, בקיבוץ קטן בעמק –
מה למדתי בקיבוץ? למדתי שעבודה וחברה זה הכי חשוב בעולם. לפני הורים, לפני לימודים, לפני בריאות. ואולי גם במקומם. למדתי בקיבוץ שתרבות מפתחת ומאחדת את הקהילה ולכן מקומה חשוב ביותר. כל החגים היהודיים נחגגו בצורה תרבותית מאד. מקסימה ומלכדת. בלי שום קשר לתורה, לקדושה. רק מסורת יהודית. ברור שאנחנו יהודים ולכן אנחנו גרים בארץ ישראל. מה הופך אותנו ליהודים? נכון, המסורת. אה, כן, גם השואה…

אלה הערכים שגדלתי איתם, אלה הערכים שמידי פעם מרדתי בהם, אבל הם ממש שתולים בי. כמו ניגונים. כאשר חיפשתי רוחניות, ברור שלא פניתי ליהדות. אנחנו יודעים מה זה יהדות אורתדוכסית: זו בורות, זה פיגור תרבותי, זה טאבו. אם כך – בודהיזם זה מצוין, או ניו אייג’, או רפואה אלטרנטיבית, או זן, או אולי ביורוגונמי ושטויות במיץ.

ואז, בגיל מבוגר למדי, גיליתי! גיליתי את בעל הסולם. בתחילה תורת האלטרואיזם, ניגנה יפה על ניגוני ליבי הקיבוצניקים. מאחורי האלטרואזים שמעתי גם על טעמי המצוות, הזוהר, קבלה ו… הופס, הנה גם משיכתי למיסיטיקה קבלה כפית גדושה של סוכר.
את החזרה בתשובה, ה’ עשה לי ב”בעיטה ובאחישנה” ועל כך בפעם אחרת.

החזרה שלי בתשובה היא דרך שאין חזרה ממנה. זה מנצח אותי בנוקאוט בכל פעם שאני קצת נחלשת וזה אומר שאי אפשר להתווכח עם זה. לא אני ולא משפחתי. אני גם כל כך אוהבת! אוהבת את היהדות, את הספרים ובעיקר את ה’.

בעלי הקיבוצניק לשעבר ושני בני, שכבר היו בוגרים יחסית, בהחלט שתפו פעולה עם “אמא, שמשהו מאד חשוב לה והיא כל כך חולה, שברור שנעזור לה, כי מה היא כבר מבקשת”.

אז הכשרנו את המטבח ואני התחלתי לשמור שבת, מה שאומר: בישול בשישי בבוקר, ניקיון בחמישי בבוקר, שולחן ערוך, פרחים, קידוש, סעודות עם מפה לבנה וכלים חגיגיים, מיחם.

זה אומר שכולם נוסעים ורואים טלוויזיה ואני בבית, עם התה, הסידור והתהילים והספרים המדהימים (שמידי פעם מציצה מעליהם לכיוון הטלוויזיה…)

לאט-לאט הבגדים שלי השתנו: שרוולים, חצאיות, מלחמה של כמה שנים עם כיסוי ראש – כמה לכסות ואיך, התלבטות של איך להתלבש צנוע ולא להראות כמו דודה, אתן יודעות, נכון?

אני מתפללת בבית וכשמישהו שואל איפה אני, בעלי עונה: היא מדברת עם הקיר.

חגים. לאט-לאט. כל פעם עוד חג ועוד חג והנה, כבר יש סוכה, במועדים מעבירים ברוב טקס מהנר לגריל ומעירים את כל ההערות האפשריות בנושא. ולא, לא תמיד אני שמחה בחגים. חסרה לי הרוחניות. כל כך חסרה הרוחניות! ובתוך החוסר הזה, אני מתפללת לה’ לאחדות פשוטה ואהבה ללא תנאי בין באי הבית, בחג הזה ובמועד הזה ובשבת הזו וגם בחג הזה וכך בכל הזדמנות.

ואני מתפללת עוד: אבא, תן לי יכולת לאהוב. לאהוב את בעלי, את הבנים, את החברה, המשפחה המורחבת.
תן לי יכולת להיות שומרת מצוות, בתוך סביבה שאינה שומרת מצוות, באהבה.

בבקשה אבא!

הדס