אני רווקה בת 30, חשוב לי לציין זאת, מפני שמה שאכתוב בהמשך, אני מרגישה שהוא יותר חשוב לי מהרווקות והגיל.
השנה אני מסיימת תואר ראשון בהוראה וזאת לאחר שנים של התלבטות האם לעשות את הצעד הזה, מפני שיש לי כ”כ הרבה זכרונות שליליים משנות הסמינר- חוסר הצלחה, למידה רבה ותוצאות לא מתגמלות (בשנים האלו פגעו בגוף שלי… והייתי כ”כ מוסחת ומודאגת) ועכשיו כשהחלטתי לעשות את הצעד המטורף הזה (ללמוד) ולהיפגש שוב עם הזכרונות והכשלונות הלימודיים ולמרות ההשתדלות הרבה שלי להצליח (ימים ולילות של למידה) אני מרגישה שמשהו חסום אצלי בראש, אני מתקשה לקלוט, אני לחוצה, ומרגישה בסופו של דבר, חבל שהתחלתי עם כל זה, שוב אני צריכה להתמודד עם הרוע הזה… והכי גרוע כל התחושות האלו מובילות אותי להרגשה- אין סיכוי שאני יעבור את הים הזה.
אני לא יכולה לתאר לך כמה אני רוצה להצליח בלימודים, ההצלחה הזו בשבילי זה פשוט להגיד לכולם – נצחתי! נכון היה לי פעם דפוק אבל הינה לכם יש לי סיכוי, לא תמיד זה חייב להמשיך דפוק.
הייתי שמחה כ”כ לשמוע מימך, איך אפשר ללכת בביטחון בתוך המקום הלא יציב הזה ולדעת שהסוף יהיה טוב?!
תגובות אחרונות