קרוב קרוב | רחל וינשטיין

משפחה.
ואו, איזה דבר זה. איזו אהבה, אילו מטענים, זיכרונות, מתחים, מורכבויות.
יש ביטוי באנגלית ” can’t live with it, can’t live without it”
בתרגום חופשי “אי אפשר אתו, ואי אפשר בלעדיו”

הקרבה המשפחתית מביאה אותנו לפסגות נעלות ולבור תחתיות. על מה לא מוותרים למען המשפחה? על הכל כמעט…
ובחיק המשפחה צפים ועולים כל השיגעונות שלנו, כל המאפיינים ה’מקסימים’ ששומרים מעין כל, רק באינטימיות המשפחתית פתאום פורצים ומתגלים.
מול העולם אנחנו אנשים בוגרים, מאופקים ומקצועיים.
מול המשפחה…

ספר ויקרא, העוסק בקרבנות, הוא גם כן ספר הקרבה.
הוא פותח בקריאה, וממשיך בקרבנות הלשון קרוב.
וכל הדם, והבשר, והטקסים המוזרים הם חלק מאותה קירבה.
בספר הזה יש כל כך הרבה קדושה, וכל כך הרבה פרטים פיזיים המקשים על אוזנינו המודרניים.
הצמחונים מוזמנים להמתין כמה שבועות, או חודשים. בסוף זה יעבור.
אבל בעצם, במחשבה שנייה אל תלכו. הישארו עמנו. בבקשה!
לא נעים, נכון! אבל זה ביחד. קרוב כל כך, עד כדי צפיפות.
חגיגה משפחתית, וכולם באים!

אך אם נאמר את האמת, לא בכל משפחה הכל הולך על מי מנוחות, לא תמיד יש סוף טוב. לא תמיד הקרבה מצליחה לחפות על הקשיים וההבדלים שבינינו.
אבל נראה לי שהכלל הוא שאם אני אקבל אותך, אתה אולי תקבל אותי. אין הבטחות, אבל לפחות יש סיכוי.
אם אני אומרת שה”ביחד” הוא מעל ה”לחוד”, הרצון להישאר קרובים חשוב לי יותר מן הפרטים הקטנים המפרידים, אז יש סיכוי. יש עם מה לעבוד.
ונראה לי שבקרבה שלנו עם הקב”ה, זה אותו הדבר.
אם נאמר, אמנם המצווה הזו קשה לי, הקרבן הזה גדול עלי, אבל אני בפנים. אני בקרבה. אני במשפחה.
אז אולי גם כשהקב”ה יסתכל ויראה שלא כל דבר שאני עושה זה רצוי בעיניו. אפילו אולי הרבה דברים בעוונותינו…
אני מקווה שהקב”ה יסתכל ויאמר, נכון שהיא דיברה אמול לשון הרע. נכון, גם שלשום…

אבל היא הבת שלי.