אני רוצה אני רוצה לצאת ממצרים

בעלי אני וילדי גרים בשכונת שינקין תל-אביב כבר עשרים שנה בערך, המגורים בשכונה המורכבת מפסיפס של אנשים יקרים, נעימים לנו ומחזקים את הרגשת הערבות ההדדית.

בחגים משתלב הפסיפס הזה באופן מעניין ומעורר השראה – בחנוכה נשמעים זמירות המעוז צור מכל הדירות (לעיתים באופן מביך, עוד לפני שיוצאת השבת…) בסוכות יש עליה לרגל לסוכה שלנו על הגג- להראות לילדים הקטנים מהי סוכה ובפסח יש תחרות סמויה אצל מי מסיימים את הסדר הכי הכי מאוחר…. וכל ההגדרות של שמאל ימין חרדי חילוני מסורתי לאומי  ברחוב שלנו מיטשטשות- באמת ניכרת סובלנות ואהבה…

הסיפור שלנו הקשור לפסח התרחש לפני כשנתיים – לבניין שלנו הצטרפה שכנה חדשה – בהגדרות שיטחיות שמענו שהיא עיתונאית שמאלנית הקשורה בכל מיני אופנים לתקשורת …ההגדרות בפועל התגלו כחיצוניות בלבד- תוך כמה ימים נרקם סיפור אהבה ממש בינה לבין ילדיי המעוטרים בפאות חסידיות ארוכות וילדותיי הצנועות – כל בוקר בדרכם לחיידר כשהוציאה היא את כלבתה לטיול הבוקר שלה, נפרדה מילדיי תוך שהיא טורחת להיפרד מהם אישית ולסלסל את פיאתו הסוררת של מי מהם שלא הסתלסלה על הבוקר…. כמובן שמצאתי עצמי מציבה בעדינות גבולות של יחד ולחוד בינה לבניהם וגם אני מצאתי עצמי נשבית בקסמיה-

וילדיי מעין הצטרפו לנכדיה שלה בקיצור סיפור אהבה.

לקראת הפסח, אין צורך שאפרט את העמל ההתרגשות וההכנות לקראת היום הגדול… פסח הגיע… ואני טורחת על הסירים המכילים את כל מטעמי החג- מגפילטעפיש (שנאכל אצלנו רק בפסח…) והמרק הצח וכו’ וכו’..

לפתע דופקת בדלת השכנה היקרה, הריחות מזכירים לה את בית סבתא , היא נכנסת למטבח הפסחי שלי המומה מציפוי ניר הכסף בכל פינה- ואני מסבירה לה שפשוט בימינו היציאה ממצרים היא בחללית…ולכן צבע הכסף שולט בכל פינה, בעודנו מדברות אני רואה את ילדיי מסמנים לי בכל מיני צורות ופרצופים שמשהו היסטרי מתרחש פה- אני מנסה להבין ולא מצליחה עד שאחד מהם לוחש באוזניי שהשכנה האהובה מחזיקה בידה

שקית עם ב י ס ק ו י ט ים !  מפי נמלטה זעקה כמו שרק אחת שניקתה חודש את הבית וצדה כל פירור חמץ יכולה להוציא-” ההההההאאאאא ! “. השכנה המתוקה הוצאה לאחר כבוד ממטבחי וביתי תוך שהיא מתנצלת שלא שמה לב והיא בדיוק בדרכה להכין עוגת גבינה ולוותה משכנה דלת ליד……

טוב, עבר בשלום, בערב נפגשנו למטה ,כמובן שלא אמרתי מילה- אנחנו מאמינים בבחירה חופשית…חיוכים שלום שלום… לאחר כמה ימים קוראת לי השכנה ומציינת בפניי שאחד הילדים, ששמו במקרה משה לא מדבר אתה ולא עונה לה שהיא שואלת לשלומו, מוישי בן החמש מוריד את ראשו כשהיא מספרת לי זאת ואני בפליאה שואלת אותו:- ” מוישי מה קרה . למה אתה לא אומר שלום?”  מוישי מסרב לענות ולאחר שידולים נוספים הוא מתפרץ ואומר :” אני לא רוצה לדבר איתה כי היא לא רוצה לצאת ממצרים!!!”  . לא יכולה לתאר לכם לאיזה משבר דיפלומטי נקלעתי השכנה נעלבה עד עמקי נשמתה ממש ומצאתי עצמי מאזינה לדיאלוג הממחיש  את דברי הגמרא שמאז שחרב בית המקדש נבואה (תוכחה) ניתנה לקטנים ושוטים…. (ואני מבטיחה לכם שממני בבית הם לא שמעו דברי תוכחה אלא הסבר על תינוקות שנישבו ולא יודעים…)

היא התוכחה אתו בלהט וסיפרה עד כמה היא אוהבת את חג הפסח ,עוד מילדותה ועד כמה היא קשורה לליל הסדר ומקפידה לקרוא את כל ההגדה.. והקטן שלי מוישי לא מוותר לה ומסביר לה שאייבישטער (“העליון” באידיש-ה’) לא מרשה לאכול חמץ ואם היא אוכלת סימן שהיא לא רוצה לצאת ממצרים…

טוב, התעורר משבר חריף ביחסים לאורך כמה ימים היא לא דיברה כשראתה אותנו. אחרי יומיים ניגשתי אליה ושאלתי אותה : מה הסעיר אותך כל כך? הרי כביכול סיפור יציאת מצרים עבורך הוא אגדה ולא הגדה? מה הקפיץ אותך? והנשמה היקרה הזאת ענתה את התשובה שכלכך רציתי לשמוע :” בשכל היא לא מבינה מה מעליב אבל היא נעלבה עד עימקי נשמתה שהוא חושב שהיא לא רוצה לצאת ממצרים ביחד עם העם שלה… ” מתוקה – עניתי לה זו הנשמה שלך שיצאה ממצרים ועמדה במעמד הר סיני שזועקת – אני רוצה אני רוצה אני רוצה לצאת ממצרים…”  ” לא אלמן ישראל ” – והרצון הזה לגאולה משותף לכולנו גם אם בעומק הגלות יש מאיתנו שלא יודעים להגדיר ולצעוק את הרצון לגאולה וליציאה ממצרים בשפה ברורה ומודעת גם אם עייפנו מהגלות התרחקנו התבלבלנו התייאשנו עדיין כולנו – כל עם ישראל – בעומק ליבם רוצים ג א ו ל ה ואומר רבי נחמן מברסלב – ” העיקר הוא הרצון”

שנזכה כולנו יחד כאיש אחד בלב אחד ,  לדעת ולקיים את רצון ה’ , ולהיגאל גאולה אמיתית ושלמה עוד הפסח הזה.

נ.ב. – סיפור האהבה נמשך עד היום…