אנחנו מתחילות את האלול המהמם הזה, הפתח המדהים הזה. ובכל פעם שמגיעה התקופה הזו בשנה את שואלת את אותה שאלה. “האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ותלכי בשדה?” כן. כי בעל התניא חידש את הביטוי “המלך בשדה” זה אומר  שיבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה שזה המקום שהנשמות מרגישות שאיש לא שומע אותן. כמו שלמדנו “צעקה הנערה ואין מושיע לה” כי מי ישמע אותה בשדה? המלך בשדה עם הנשמות שצועקות ובטוחות שהן לא נענות. למדנו פה בפעם האחרונה לפני תשעה באב, אמרתי לכן: קרה דבר נורא, אנשים נכנסים לבית המקדש ומחריבים אותו וירמיהו אומר: אני כבר לא אומר בתפילה את המילה נורא. אתה לא האל הגיבור והנורא, אתה לא נורא.. אני לא רואה אותך. אנשים ככה עושים לך במקדש ואתה לא עושה כלום, זה חורבן נורא.

והגענו לימים נוראים. את יודעת מה זה ימים נוראים? זה ימים שהוא נראה. ובכל מקום הוא נראה ואת רואה אותו בכל פסיעה, את עושה משהו רע ואת מרגישה נקיפות מצפון.  ואת מתפללת ואת מרגישה תגובה. אלה ימי תגובה מידיים. לכן אלול זה ראשי תיבות “אני לדודי ודודי לי”, הוא כל הזמן נראה. ימים נוראים הם לא ימים מפחידים דווקא, אלא זה ימים שאת יכולה להרגיש אותו בשניה, אבל את חייבת לרצות. לכן כתוב על הימים האלה “דרשו ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב”. אם הוא קרוב, למה אני צריכה לקרוא לו? הוא כאן, ממש לידך, אבל אם לא תקראי ולא תדרשי, הוא לא יראה לך. את צריכה לרצות את זה.

לא צריך לעשות הרבה בחודש הזה בשביל להתרגש, בכל מקום בנות מתרגשות.

מה יש לנו? נהיינו אנשים נורא שטחיים, לאנשים שטחיים קוראים “קרובי תשובה” קל מאוד להתרגש ולחזור בתשובה. ולא אכפת לי, מפני שהרגישות מביאה הכל. את עושה הפרשת חלה ואת כבר בוכה. “אם היו בני אדם מרגישים את מתיקות התורה..” ימים מרגישים ימים מרוגשים.