אשירה אשירהד”ר גיל יוסף שחר
כולנו מכירים את המשל “כי האדם עץ השדה”.
נשאלת שאלה מדוע המשילה התורה את האדם לאילן דווקא?
הרי בבריאה יש כמה רבדים:
· דומם
· צומח
· חי
· מדבר (המין האנושי)
רובד “החי” הינו נעלה יותר ומפותח יותר מאשר רובד “הצומח”.
לכאורה היה ראוי הרבה יותר להמשיל את האדם ל-“חי” ולא לצומח שהינו נחות בהשוואה ל-“חי”.
יתרה מזאת, ברובד “המדבר” – המין האנושי, כלולים כל הרבדים שמתחתיו.
חז”ל המשילו את ה- “דומם שבאדם” למעשים שלנו.
את ה- “צומח באדם” הם המשילו למידות שלנו (האישיות, תכונות האופי).
ואת יכולת החשיבה שלנו הם המשילו ל-“חי” שבתוכנו.
לפני שנמשיך יש להבין נקודה מרכזית:
מדוע המשילו חז”ל את השכל והחשיבה לרובד “החי” שבתוכנו ואת המידות ל”צומח” שבתוכנו?
בעל חיים נמצא בתנועה.
זה המאפיין הבולט והנראה לעין אצלו לעומת “הצומח”, שמקובע לאדמה.
השכל הומשל לבעל חיים, מכיוון שהוא בתנועה כל הזמן.
המחשבה קופצת מדבר לדבר ויכולה לנוע ולקפץ במהירות גבוהה ממחשבה למחשבה.
לעומת זאת, תכונות האופי שלנו מקובעות פחות או יותר, כשם שאילן מקובע לאדמה.
המידות שלנו לא ניתנות לשינוי בצורה מהירה וחדה ולכן הן נמשלו דווקא לרובד הצומח שהינו מקובע לאדמה.
כעת נחזור לקושיה שבעינה עומדת:
מדוע לא המשילו את המין האנושי לרובד “החי” בבריאה, הרי היכולת השכלית שלנו היא הדבר שמבדיל אותנו משאר בעלי חיים!
בזכות השכל שלנו ויכולת החשיבה שלנו, הגיע המין האנושי להישגיו המדהימים.
חז”ל המשילו את האדם לאילן, כי המידות שלנו הם עיקר האדם.
לא השכל.
לא יכולת החשיבה שלנו.
אם נתבונן בזה, נראה שבחרנו את החברים שלנו ואת בני הזוג שלנו על פי המידות שלהם, לא על פי היכולת השכלית שלהם.
לא בחברנו את החברים שלנו, כי הם יודעים לפתור אינטגרלים כפולים במהירות שיא.
וגם לא כי יש להם ראיה מרחבית גיאומטרית יוצאת דופן.
בחרנו בהם בגלל תכונות האופי שלהם. טוב ליבם, נועם הדיבור, היכולת להבין ולהקשיב וכדומה.
זה גם מה שבאמת מייחד את המין האנושי מבעלי החיים.
לא השכל. אלא המידות.
שכל יש גם לבעלי החיים.
אמנם לנו יש שכל מפותח יותר, בעל יכולות רבות הרבה יותר, אבל אין כאן הבדל מהותי (אלא הבדל כמותי).
לעומת זאת במידות אנחנו שונים מהותית מבעלי החיים.
לנו יש יכולת לבחור להתנהג בצורה כזו או אחרת.
לפגוע חזרה, או למחול על כבודנו.
לעזור, או לא להתעלם מבקשת עזרה.
להפריש מכספנו לצדקה, או לשמור את הכל לעצמנו.
זה “מותר האדם מן הבהמה”.
לא היכולת שלנו לפתור תרגילים בחשבון יותר מהר מבעל חיים כזה או אחר, או להגיע לירח.
לבעלי חיים אין שליטה או אפשרות לעצב את המידות שלהם.
אין דבר כזה נמר עם לב טוב או נמר עם לב רע. יש נמר.
הוא פועל על פי האינסטינקטים שטבועים בו ולא ניתנים לשינוי.
אפשר לאלף בעלי חיים כדי שיתנהגו בצורה אחרת, אבל אי אפשר לשנות את המידות שלהם.
מכיוון שעיקר האדם והמאפיין המרכזי והמהותי שלו הן המידות שלו, המשילו חז”ל את האדם דווקא לרובד “הצומח” בבריאה.
אבל כעת נשאלת שאלה, הרי ברובד הצומח יש לא רק עצים, יש גם פרחים, עשבים, שיחים, צמחים שונים וכדומה. מכל האפשרויות ברובד “הצומח” שבבריאה, מדוע נמשל האדם דווקא לאילן?
יש לכך כמה סיבות.
הסיבה המרכזית היא שהתכלית המרכזית של זרע האילן היא לתת פירות.
זו גם תכלית האדם – לתת פירות.
אבל ניתן להקשות על תשובה זו.
גם שיבולת של חיטה, שצמחה מזרע אחד של חיטה, נותנת תוצרים רבים – הרבה זרעי חיטה שגדלים על השיבולת.
מתן תוצר שכזה, אינו ייחודי לעצים, אלא משותף לצמחים רבים.
מדוע לא הקבילו את האדם לשיבולת חיטה למשל, מדוע דווקא לאילן?
התשובה היא שיש הבדל גדול בין זרע של חיטה לזרע של אילן.
זרע של חיטה אמנם יכול להניב עשרות זרעי חיטה בדור הבא שלו ואלפי זרעי חיטה בדור השני וכו’.
מזרע אחד נקבל זרעים רבים.
שונה הוא זרע האילן.
מזרע אחד של תפוח, לא מקבלים עץ של זרעי תפוחים, אלא עץ של תפוחים!
כאן יש ריבוי לא רק בכמות, אלא גם באיכות.
הפרי נעלה הרבה יותר מהזרע ומשובח בהשוואה אליו.
זרע חיטה אמנם הביא לריבוי, אבל ריבוי של אותו הדבר בדיוק- עוד זרעי חיטה.
לעומת זאת זרע של תפוח למשל, יביא לריבוי גם בכמות וגם באיכות.
תכלית האדם היא לא רק לגרום לריבוי בכמות, אלא גם ובעיקר לריבוי באיכות.
שהתוצרים שלנו, יהיו נעלים מאיתנו!
זה מה שבאמת יקדם את העולם.
לא עוד כמונו.
אלא משהו הרבה יותר ממי שאנחנו.
הפירות שלנו באופן מובהק וברור הם הילדים שלנו.
וכולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו נעלים מאיתנו.
אך גם אדם שאין לו ילדים יכול לתת פירות. ולפעמים אף הרבה יותר!
על הפסוק “ושננתם לבניך” (דברים ו,ז) כותב רש”י: “לבניך – אלו התלמידים”.
כל אדם שאנחנו מלמדים אותו משהו, מבחינה מסויימת הוא נחשב לילד שלנו.
הוא הפרי שלנו.
במיוחד נכון הדבר אם הלימוד הזה אינו רק “ידע יבש” שלימדנו את האדם כגון עובדות, מספרים או יכולת חשיבה, אלא במיוחד אם מדובר בלימוד ששינה את האדם, שהפך אותו לאדם טוב יותר.
על לימוד כזה אומרים חז”ל: “כל המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו” (סנהדרין יט, ב).
זו הסיבה המרכזית שמכל האפשרויות ברובד הצומח בבריאה, חז”ל המשילו את האדם דווקא לאילן.
יצירת ריבוי הן בכמות והן באיכות.
מהקבלה זו ניתן ללמוד משהו מעניין על תיקון המידות והפיכתנו לאנשים טובים יותר.
מידות לא עוקרים, אלא מעדנים, בדיוק כשם שגוזמים ענפים של עץ כדי לגרום לו להיות בעל צורה יפה יותר, או כדי שהוא יגדל לגובה רב יותר.
כך גם מידות – העבודה שלנו היא לעדן אותם ו”לגזוז” את אלו שמפריעים לגדילה ולצמיחה שלנו.
בדיוק כשם כעל מנת לגרום לעץ לצמוח לגובה רב יותר, יש לגזוז חלק מהענפים שלו, כך לפעמים גם אנחנו צריכים “לגזוז” תכונות אישיות לא ראויות, שמפריעות לצמיחה שלנו.
כשם שבמקרים מסוימים צריכים לעקור את העץ, יחד עם השורשים שלו ולנטוע אותו במקום אחר, כך לפעמים אם אדם רואה שהוא לא מצליח לצמוח במקום בו הוא נמצא, הוא צריך לעקור את עצמו ולנטוע את עצמו במקום אחר.
אבל לפני שאנחנו ממהרים לעקור את עצמנו, ננסה קודם “לגזוז” כמה ענפים אצלנו שאולי מפריעים לצמיחה. רק אם פעולה זו לא מצליחה, יש לשקול עקירה (וגם היא צריכה להיעשות בעדינות).
תיקון המידות נעשה עם “כלי עבודה” עדינים, בדיוק כשם שגיזום ענפי עץ נעשה עם מזמרות עדינות יחסית ולא עם גרזן.
לימוד תמידי של תכנים העוסקים בתיקון המידות, הם “כלי העבודה” שלנו להביא לצמיחה שלנו.
צמיחה שבזכותה נזכה לתת פירות ובריבוי – הן בכמות והן באיכות.
ט”ו בשבט שמח!
שלכם,
גיל יוסף שחר MD
תגובות אחרונות