כדאי הוא רבי שמעון גם לפסנתר שלי | שפרה זיו

מאז היותי קטנה הן זזות עליהן, חיות את המקצב והצליל, אפילו המורה רגינה עם הקפדנות חסרת הגבול על קוצו של תו לא הצליחה להמאיס עלי את האהבה לנגינה.

“ברגש, מרים, ברגש!” הייתה מצווה עלי בקול נטול רגש. וכשכבר לקחתי נשימה, עם רגש עצבני במיוחד לנסות לבצע את היצירה הקלאסית התורנית הייתה מזדעקת שוב “אצבעות עגול! גו זקוף!” 

לא הבנתי מה המורה רגינה רוצה מחיי הצעירים, היא דיברה מהר ובעברית משובשת, לא הייתה לה סבלנות לריחוף שלי. באמת שלא הייתה לי יכולת לקלוט מהם העצמים הבלתי מזוהים עליהן הרצתה ללא הרף.

נעזרת בשמיעתי המוזיקלית חיקיתי אותה פעם אחר פעם בזיוף רב מראה עצמי עוקבת אחר התווים בדבקות.

היא לא הייתה מרוצה.

“לא מתאמנת, משחקת, מסתכלת שם ופה! כך לא מצליחה קונצרט! לא!!” איימה את האיום הקשה ביותר מבחינתה. הקונצרט השנתי במתנס השכונתי בו מופיעים שלל תלמידיה.

בשלב מסוים אמי הבינה שאין לי תקנה עם היצירות שנואות נפשי, ופתרה אותי מהן, כלומר מהמורה רגינה ומיתר המורות שניסו את כוחן עלי אחריה.

נשארתי אתו לבד. רק אני והפסנתר. חוברות התווים סולקו אחר כבוד לסלסילת נצרים זנוחה. ניגנתי כרצוני, וזה היה הכי טוב בעולם..

כשהתחתנתי הפסנתר היקר נותר מאחור. הורי לא יכלו להעניק לי אחר, וממשכורת כולל של אברך ומורה מחליפה אי אפשר היה לחשוב לכיוון כלל.

לחמותי בבית היה גם פסנתר, ירושה מאמה עליה השלום. אותיות YAMAHA, אותן הדביק הסבא ע”ה בעצמו, קישטו את קדמתו כולו אומר כבוד ויקר לתפארת המליצה.

הצלילים שהפסנתר האדיר הפיק היו צרודים בחלקם, וחסרים בחלקם. כשחלום הפסנתר היה עולה חמותי הייתה כמעט מתחננת שניקח אותו ונפטור אותה מעולו של זה, אך אני בעקשנות סירבתי, מה לי ולגולם הזה?

החיים המשיכו להתקיים, להתפתל, ולשכלל אותנו בניסיונותיהם ועתותיהם המשתנות. מזוג צעיר, הפכנו להורים לתינוקת חמודה. כמעט שכחתי שידעתי לנגן אי פעם. הסימפוניה השלטת הייתה דציבלים בלתי נתפסים של העוללית החדשה שסבלה מכאבי בטן..

כשנולד בננו השני והצטרף לקונצרט, נזכרתי בו שוב. וכשהשלישית נולדה, כבר התחלתי להיות חסרת סבלנות, עד מתי אנגן בפנטומימה?

בצר לי הסכמתי לקבל את הפסנתר מחמותי. “תתקנו אותו, ינגן כמו חדש!”. טפחה עליו טפיחת חיבה אחרונה. קרוב משפחה יחד עם שני חברים גברתנים העביר אותו אלינו הביתה. מלאי תקווה הזמנו מכוון פסנתרים מומחה, לאכזבתנו, פכר הלה ידיו בייאוש אחרי בדיקה קצרה. “הוא ישן! כולו חלודה מבפנים, חסרים גם חלקים. חבל על ההשקעה” קיבל כספו והסתלק.

וכך כשהוא תופס חצי סלון, הפך הפסנתר למדף הנרות לעת מצוא ותו לא, וכנמאס לנו סופית להיתקע בו כל פעם מחדש, מכרנו אותו בכלום כסף, מבטיחים לעצמינו פסנתר חדש ואמיתי בקרוב, אבל איך?

“לפחות תתפללי!” הזכירה לי אורלי חברתי הטובה מדיי פעם. “תפילה מעל הכל, ה’ יכול לשלוח לך בקלות, כל מה שאת צריכה גם אם זה נראה בלתי אפשרי” 

חשבתי שלהתפלל על פסנתר, זה לא פר. אין לי בית, מה פסנתר? המחיה מאמירה, צריך לקנות מזגן לחדר הילדים ובלנדר יד לרסק פירות לקטנים, עדיין אין לי עבודה נורמאלית ועוד חסרונות קטנים וגדולים הדורשים מענה צצו בראשי- צריכים מאוד, ומייאשים מאוד, ובעיקר- חשובים הרבה יותר. אבל בגלל שאורלי אמרה, החלטתי להתפלל. 

בלי שתכננתי יצא לו מן דיבור חצי מאמין, חצי מתנצל. “השם!.. אני רוצה לנגן, טוב?” עולל שרצה לאכול ולא לנגן קטע את התפילה. המשכתי הלאה, שוכחת מכל העניין עד לשיחה השבועית עם סבא מנחם “מירהלה, אמא סיפרה שאת רוצה פסנתר” ליבי החסיר פעימה.. תפילתי אכן נשמעה?

“האורגנית של דודי, זרוקה ללא קליינטים” העלה באוב את הסיפור הישן על דודי המורד, שנקנתה עבורו אורגנית והוא נטש אותה לאחר זמן קצר ללא דרישה. הפעימה חזרה אוטומטית, מה לי ולאורגנית העזובה? “שלך! הא, מירהלה? אורנית משוכללת, 500 מנגינות ומקצבים, פנטסטי! אני נותן אותה לך, תאמיני לי, בדירה שכורה, מי קונה פסנתר?” סבא חיכה לתגובה נרגשת. גירדתי בקושי את המילה “תודה” והוספתי עוד אילו מילים, שאם תהיו ממש יצירתיים תוכלו לקרוא להן מילים נרגשות. מה טוב שהתינוקת בכתה בכזאת מן עוצמה שיכולתי לנתק במהירות.

“אמרתי לך להתפלל על זה, נכון?” הזכירה אורלי, כשתיניתי לפניה צערי, וכמעט נשבעתי שאצבעותיי לא ינגנו על האורגנית הפושטית של דודי. “התפללתי!” הבטחתי נאמנה, נזכרת במילים המעוכות. “ממש התפללת?” חקרה אורלי, חקירה שיש בה טעם. “בערך” באותו רגע התחרטתי נואשות שלא ביקשתי על מה לנגן, כי הרי קיבלתי כלי נגינה. 

“ולדעתך ה’ לא יכול לדאוג לך גם לפריט זה? ומה בכך אם זה אינו לחם וחלב! ה’ טוב לכל הדברים, גם לפסנתר שלך!” הנהנתי בצייתנות והחלטתי לקחת את דיבורה של אורלי ברצינות, להתפלל על פסנתר בכל הכוח. כן זה חשוב. ולאבא שלי אכפת מהרצונות שלי, גם אם תקראו להם מותרות. פרטתי היטב מה אני רוצה: פסנתר חדש, יפה, משוכלל. כזה שאפשר לנגן בו את כל השירים, ויצאו מתוכו צלילים נפלאים.

ברגע שהחלטתי מבפנים המציאות שיתפה פעולה.

הוא הגיע. פסנתר!

בעלי התחייב, לווה גם השיג והביא אותו, חדש שחור ויפהפה. שפשפתי את עיני בתדהמה מתקשה להאמין. פסנתר אמיתי! אומנם חשמלי, אבל חיקוי מושלם. המגע, הקלידים, ובנוסף- אפשרות הקלטה! לא ידעתי נפשי מרוב אושר. ניגנתי את עצמי עד כלות. כל הכיסופים, הרצונות, והגעגועים לכלי האהוב שעשר שנים לא היה לי התחברו לניגון אחד ארוך.

מהר מאוד הוא נהפך לבן בית, הילדים למדו לכבד אותו וללחוץ עליו בעדינות, השכנים למדו לסבול אותו בהכלה, וכולנו לא הבנו מה עשיתי עד עכשיו בלעדיו…

יום אחד שנה וחצי מאוחר יותר הרמתי את מכסה הפסנתר ולחצתי על “דו” תמים במרכז המקלדת צליל מוזר הצטלצל. נחרדתי קלות. מה זה? מה ארע לו? לחצתי שוב. מן כווץ שלא ברור מקורו נשמע בברור. המשכתי ללחוץ על הקלידים שלידו, גם להם היה צליל מעוך ומוזר. מה קרה?

כיביתי והדלקתי, ניתקתי וחיברתי ועדיין הכווצץ בשלו. התקשרתי לספק, לחפש מענה. קול בס חסר סבלנות ענה לאחר שהקראתי לפניו את מספר ההזמנה:

“גברת, פג תוקפו של הביטוח. התיקון בתשלום מלא!” 

“ובכן מה עלות התיקון?” תהיתי בחרדה מתגברת.

“אלו חלקים מקוריים, בין 300-500 לחלק מוחלף. עלות טכנאי 450 גם אם לא תיקן דבר”

חישוב קצר של מספר הקלידים הפגועים כפול מינימום 300 שקל הוציא אותי בנזק של 1200 לפחות. ניתקתי את השיחה מהורהרת.

מצאתי טכנאי זוטר, אבל גם הוא התגלה כבעל תאבון בריא לאחר ששמע את הסינפוניה הכווצית דרך האפרכסת:

“נראה שנשברו לך הקלידים. הצליל לא משתמע אחרת”

“נשברו, אתה בטוח?!” קראתי מלטפת אותם ברחמים גוברים.

“יכול להיות שלא רק נשברו אלא כל התוף הפנימי נרקב!” צלף ללא רחמים

בקושי עצרתי את דמעותיי. “כמה כסף לדעתכם התיקון עשוי לעלות?”

הזדעזעתי מהתשובה ומיהרתי לנתק.

עבר זמן רב. הפסנתר הושבת חלקית, ורק מידי פעם הושמעה נעימה מלווה ברעש קרטוני ומכווצץ במיוחד..

בל”ג בעומר, הילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ירדה בי ההכרה. 

אני רוצה נס!! נס נס נס.

אין לי כסף לתקן את הפסנתר הזה, ולנגן עם קלידים שבורים איני מסוגלת, אי לכך הפעם אני הולכת על כל הקופה ומבקשת מבורא עולם, בזכות התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי- נס מעל הטבע! פסנתר חי ונושם! בלי שום רעשי רקע נוראים. ובחינם!

הדלקתי נר והתפללתי. ביקשתי מכל הלב על הפסנתר שלי. אמרתי לה’ את הכל, הזכרתי לו את הטובה הגדולה שעשה איתי, וביקשתי שלא יעזוב עכשיו. אנא, בזכות התנא האלוקי.. תרפא אותו!

פתאום ירדה מחשבה לראשי. יש לקלידים רעש של קרטון מעוך, אולי זהו באמת קרטון?

“מה?” צעקתי בקול לא לי למחשבה המוזרה. “איך זה יכול להיות!” המשכתי לדבר לעצמי בקולות גבוהים.

בעלי שמע ונבהל. “מה קרה למה את צועקת?”

“בפסנתר יש קרטון!”

בעלי הביט בי ברחמים. “זה שבור, על מה את מדברת, בעז”ה כשיתאפשר נתקן אותו ודי, תפסיקי לחשוב על זה”

“אני אומרת לך, זה קרטון!! רבי שמעון אמר לי!!” כנגד הטיעון השמימי לא היה לו מה לומר, שנינו פנינו בו זמנית לפסנתר הדומם שבפינה. התכופפנו. בחריץ צר בין הקלידים למכסה היה עצם בלתי מזוהה. מה הולך שם?

“צריך לפרק אותו, אין כל בררה!” חוויתי את דעתי.

“מי יפרק?” שאל בעלי, לא מבין לאן אני חותרת. “אתה!” הודעתי לו בניצחון ורצתי להביא את תיבת הכלים.

בעלי לא היה רגיל לפרק פסנתרים, בטח שלא פסנתרים יקרים שניקנו בהון עתק, אך מול פניי המתחננות והרוח החדשה שאחזה בי, רוחם של הצדיקים האמתיים שהתעוררו להמליץ טוב עלינו ועל פסנתרנו, גם הוא שיתוף פעולה.

הסתובבתי, ממאנת להסתכל על קרביו של הפסנתר הנפערות לרווחה. לקחתי מהמגרה את ספר “שמות הצדיקים” והתחלתי לקרוא מול הנר הדולק לכבוד נשמת רבי שמעון בר יוחאי. תוך כדי האמירה אני שומעת את קולות הכלים המתעמרים בפסנתר האומלל.. דאגה מלאה את ליבי, האם ישרוד את הניתוח? הקרטון הוא זה? הנר הדולק בעוז גרש את המחשבות, שרתי לעצמי “בזכות התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.. בזכות התנא האלוקי רבי שמעון צדיקיא!” שוב ושוב ושוב.. רחש בחש מוכר הפסיק את השירה. כווצוץ מוכר! “תראי!” קרא בעלי מעם הפסנתר והוציא קרטון שעליו קשקוש של אחד הילדים. “זה מה שהיה שם!” 

התבוננתי בקרטון, מיששתי אותו, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מה שבטוח- כדאי הוא רבי שמעון בר יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק, וגם בשעת הנייר הנדחק.