רכבת החיים

רכבת החיים מאמר שנכתב עבור חברותי היקרות שצריך להעיר לקראת הגאולה הקרובה – כולן השתתפו בעריכת המאמר ונתבקשו לתקן שגיעות מבלי לדעת שהוא נכתב עבורן ולצומת ליבן בלבד מי יתן ונזכה כולנו לגאולה הקרובה

בס"ד

רכבת הזמןֿ – החיים

מאת : אורנה מימון 

תחנה ראשונה  – ילדות נפלאה

כל מה שצריך כדי להתחיל חיים מאושרים זה שני הורים מאמינים.

שמחה ויכולת להתמודד עם מה שצופנים לנו החיים מתחיל  בשני הורים מאמינים: אב שמח, שר ורוקד ואם מחבקת ועוטפת. הידיעה שיש מי שמנהל את העולם נותן להם כוח להתמודד עם קשיי פרנסה, הישרדות וילדים תובעניים שרוצים מה שיש לאחרים, וככל שהם גדלים מוסיפים לדרוש עוד ועוד. אך בסוף כל שבוע, סביב שולחן ערוך ומפה לבנה אוכל חם וניחוח מושלם, ליל שבת וזמירת הקידוש מתנגנת בצליל החודר פנימה לתוך הנשמה,  מבלי לדעת שקידוש הוא המפתח לשער האמונה והרי, בניית האמונה מתחילה בקידוש.

מסע החיים, דרכו מתעוררים לעבודת השם, מתחיל בתמימות  נפלאה וחלום שמשאיר אותנו גם אחרי המון זמן , בתחושת החמצה על דברים  שהיו יכולים להיות גם אחרת. ובכל פעם לאורך הזמן, ,תחנה: פסח, שבועות, ראש השנה, כיפור, סוכות, חנוכה, פורים ושוב פסח, חג החרות המגלם בתוכו הזדמנות להתחבר לשמחה הפנימית, לגאולה, לשחרור מעצמנו, לערוך ניקיון מבפנים ומבחוץ, להיפטר ממה שאינו נחוץ וממה שכובל את האדם. רכבת הזמן דוהרת, מגיל עשר לעשרים, מעשרים לשלושים והנה עומד בפתח גיל ארבעים. ומי ייתן ונמשיך עד מאה ועשרים, בריאים ושלמים, כך או כך דתיים וחילונים בכל שנה מסובים עם ארבע כוסות יין בקדושת ליל הסדר וההגדה, השמחה בעיצומה!

אז מדוע איבדנו את האמונה?

בעולם בו שפע גשמי והמותרות מעכב אותנו מלהתחבר לשפע האלוקי ולאמונה של מציאותו ונוכחותו בחיינו.   הידיעה והעובדה שאנו כבולים במצרים של עצמנו. אנחנו , קטנוניים וראייתנו הרוחנית מוגבלת: אנו מבינים שרואים בעיניים, שומעים באוזניים, מדברים בפה ומריחים מהאף, אך הרי, כל זה נגמר ברגע שאדם מפקיד את נשמתו לבורא ואין יכולת לחזור לאחור. אנו מפספסים את הידיעה והעובדה כי הנשמה היא הרואה, היא המדברת היא השומעת ובהעדר הנשמה אין באפשרותנו יכולת לקיים את חושים הללו כלל.

במצב אבוד זה, עולות בקרבנו שאלות: הנשמה, אם היא שלי ואני שלה, איך זה יש לה רצונות משלה? למה היא תמיד מחפשת ומחפשת, חסרת מנוחה? מי יודע אם זה טוב או רע? האם כל חיפוש סופו מציאה?

 מה קרה לנו?

אך התרחקנו כל כך מן הפשטות והתמימות שבקיום המצווה הקידוש והאמונה? מדוע המסורת נדחקה עד כדי דימוי של בושה והיעדר חוכמה בעיני משכילים ואנשי מדע, הבטוחים כל כך שהעין היא היא הרואה?

למרות הידיעה שאין זה כך ולמרות הספק שמתעורר בנו לעיתים, העקשנות שבה אנו שרויים ההתבצרות בעמדתנו והסירוב לשנות תפיסות שאליהן התרגלנו,   אינם מאפשרות לנו להיפתח אל האמת. אנו מעדיפים להתעלם מהידע שניתן לנו ועובר אלינו מאבות אבותינו ולהתייחס לתורה הקדושה כאל אמצעי לשטיפת מוח.

לכאורה, אדם בריא אוהב רצפה שטופה, כלים שטופים, מכונית שטופה, ילדים שטופים. במקרה של הרעלת קיבה, הרופא יטפל בשטיפת קיבה יסודית ומהירה. אך משום מה, אנו רואים את הידע שניתן לנו, היכול לשנות את חיינו, כשטיפת מוח. לו רק יכולנו להתעורר ולראות בשטיפה זו  ניקיון לנשמה השוכנת במוח, המנקה אותה מהעוונות, הקליפות, מראות העין והידיעות השקריות שהלעיטו עלינו במהלך חיינו.

 לו רק ידענו לתת לידע להיכנס אלינו לראש ולשטוף אותנו, להתנקות מהלכלוך שדבק בנו עם השנים ולהתעורר. לו רק יכולנו לראות במילים "שטיפת מוח" חיובי