הולך להיות שבוע עמוס… | הרבנית שריג

עבודה בפרשה – פרשת ויקהל

בשבוע הבא נתחיל את ההכנות לפסח,
בשבוע הבא נתחיל את הדיאטה,
בשבוע הבא נשלם את החשבונות,
בשבוע הבא נקבע את התור לרופא,
אוי,
שבוע הבא הולך להיות עמוס….
יש דברים שעוברים ביומן שלנו משבוע לשבוע,
יש כל כך הרבה סיבות שמונעות אותנו לעמוד בזמנים שקבענו,
הרבה פעמים משתחל לו “עוד” משהו ללוח הזמנים שלנו
משהו שאנחנו ממש חיבות לעשות,
ואין ברירה, אלא להזיז את המשימה… לשבוע הבא.
יש זריזות יותר בינינו וזריזות פחות
אבל האם שאלת את עצמך מה באמת מניע אותך כשאת עושה משהו,
או דוחה אותו….לשבוע הבא?
מסופר על הגאון ד’ איסר זלמן מלצר כי מצאו אצלו במגרה,
הרבה מאד המלצות וכתבי הסמכה שכתב לאנשים
ומעולם לא ניתנו להם, כששאלו אותו מה פשר כל המסמכים האלו,
הוא הסביר כי אנשים ביקשו שימליץ עליהם וכשעלה בליבו פקפוק אם זה נכון מבחינתו
ואם הוא מעוניין להיענות להם, חשש שהוא מונע ממידת העצלות.
לכן, קודם כל ישב וכתב ואחרי שממילא השקיע את הזמן
והיה בטוח שבשיקולים שלו לא מעורב השיקול שזה יגזול ממנו מאמץ וזמן,
חשב האם נכון מבחינתו לתת את ההמלצה הכתובה.
ובפרשה שלנו כתוב:
“וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה’” (שמות לה י)
חכמים מתעכבים על הביטוי “יבואו ויעשו” ואומרים כי זה שבח למידת הזריזות.
החכם, הם מלמדים אותנו,אם יש לו משימה הוא אינו מתעכב אלא עושה!
אחרים…מוצאים את הסיבות הכי משכנעות למה לא לעשות.
כשאדם מתעצל הוא תמיד ימצא את הבעיות הכרוכות בדבר.
זה אולי לא מתאים עכשיו, אולי צריך להתייעץ…ובינתיים עובר הזמן
ומה שצריך להיעשות, לא תמיד נעשה בסופו של דבר.
אומר המלך שלמה(משלי כו יג) : ”אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות”
העצל כשהוא צריך לעשות משהו, צצות לו הרבה מניעות,
הרבה בעיות הוא רואה בכל דרך וגם את הסכנות.
טוב, אנחנו אומרים אבל אולי זו לא עצלות, אולי באמת יש כאן סכנה?
אומר על זה ראש ישיבת טלז (מובא בעלון “דברי חיים” תשע”ג)
שהפסוק מדבר על מצב שבאמת יש סכנה, על מצב שבאמת יש מה לחשוש
כי אם לא היתה סכנה, היה הפסוק מדבר על שקרן, לא על עצל…
אלא שכשאדם הוא זריז, הוא מונע מלהט המשימה,
הוא רואה את המטרה מול עיניו ואז מוצא דרך לעקוף את הסכנה, את העיכוב,
לעשות מה שנדרש ולעמוד במשימה.
אדם לא זריז, יתחיל לדבר, להשתהות, הוא יראה בעיקר את כל מה שאורב בדרך.
ואז גם אם הכוונה טובה, בכל אופן, התמהמהות יכולה להיות כרוכה בהפסד.
וראיה לכך ראינו בפרשה במה שקרה עם הנשיאים.
הנשיאים אמרו, ניתן לאחרים להביא מה שהם יכולים ואנחנו נמלא את החסר,
למרות שכוונתם היתה טובה, אומר לנו רש”י:
“ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם”, ולכן כתוב והנשיאם (במקום והנשיאים)
והנשיאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן” (ל”ה, כ”ז)
קורה, שבאיחור אנחנו מבחינים שלא עשינו מה שהתכוונו,
מול פני המציאות אנחנו שואלים את עצמינו, מה קרה לנו בזמן אמת?
ע. ספרה לנו שהיא מרגישה שהיא פספסה,
היא לא הזדרזה להיפרד מאמא והתחושה שמלווה אותה היא קשה.
בדקנו, ומה שעלה בעבודה שעשתה זה שגם “פספוס” הוא לימוד אמיתי בפני עצמו.

המחשבה: לא נפרדתי מאמא שלי
1. האם זאת האמת שלא נפרדת מאמא שלך?
כן, אמא נפטרה ולמרות ידעתי לאן זה הולך, לא התנהגתי כאילו זה לקראת הסוף, לא בקשתי ממנה סליחה, לא אמרתי לה דברי פרידה.
2. האם את יודעת בוודאות שזאת האמת שלא נפרדת מאמא שלך ?
כן
3. איך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה זו שלא נפרדת מאמא שלך?
עצובה, מרגישה שאני שפספסתי משהו, משווה לאחותי שעשתה איזה תהליך כזה וחושבת שהייתי צריכה להיות יותר ערנית בזמן אמת.
4. מי תהיי בלי המחשבה שלא נפרדת מאמא שלך?
חופשיה,יותר נינוחה.

ההיפוכים
1. נפרדתי מאמא שלי-
בכך שבד”כ הייתי שואלת אותה מה לעשות ובבי”ח לא שאלתי אותה אלא סיפרתי לה מה אני עושה לפי עצותיה.
אני מרגישה שנפרדתי בכך שגדלתי, שהתבגרתי.
ואולי (אני מוסיפה) הפרידה הברורה מאליה היא פרידת הגוף. את לא רואה אותה יותר.
2. לא נפרדתי מעצמי-
מהילדה שבי שרוצה להיות הבת של אמא ולשאול ולקבל ממנה עוד ועוד.
לא נפרדתי מעצמי, מהצרכים האגואיסטיים שלי- שרצו ורוצים פרידה בלי לברר בכלל אם זה היה טוב גם לאמא ,
או שהיא מטבעה היתה מעדיפה שלא אערוך טקסים כאלה איתה , שיכאיבו לה.
3. אמא שלי לא נפרדה ממני –
לא היתה פרידה כי אין צורך, אמא לא ממש נפרדה ממני, העצות שלה כבר עברו ומיושמות אצלי,
היא מלוה אותי בראש כל הזמן, בליבנו אנחנו ביחד כל הזמן.