עבודה בפרשה | פרשת בחוקותי | הרבנית שריג

את הסיפור הזה שמענו מחבר טוב.
הימים היו ימי מלחמת יום כיפור וביתר דיוק ימי חול המועד סוכות.
בחולות המדבר בדרום סיני נסעה משאית ובה פלוגת תותחנים.
אחיין שלו, ראש כולל חשוב היום ובחור צעיר בשעתו היה בין הלוחמים האלו.
מתוך החולות הגיח לפניהם גי’פ של הרבנות הראשית, המשאית עצרה.
“יש לנו כמה ערכות של ארבעת המינים, מי רוצה ליטול?”
החיילים הדתיים קפצו מיד על המציאה גם החברה המסורתיים
ואחרים שודלו לקיים את המצווה כדי שתעמוד להם לזכות.
אחרון החיילים טען שהוא גם לא דתי וגם עייף ומה לו ולעניין.
אבל משום מה לא ויתרו לו.
“אתה לא תהיה היחיד שיצא מן הכלל” אמרו לו חבריו “קדימה רד ובוא לכאן.”
עם כל הפלוגה הוא לא רצה להתווכח. הוא סחב את עצמו החוצה וברך על ארבעת המינים.
באותו רגע נורה פגז ופגע פגיעה ישירה במשאית והרס אותה לגמרי.

וכך אומרת הפרשה:
“וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם.” (ויקרא כו ט)
אומר שם רש”י במקום: “מניח אני את כל עסקיי ופונה אליכם”.
בכל עת ובכל מצב אנו יכולים לראות את ההשגחה הפרטית שמלווה אותנו
אבל יש מקרים שהנשימה נעתקת, כמו הקב”ה בכבודו ובעצמו אומר:
התפניתי מכל עיסוקי כדי לסדר את עניינכם.
אף אחד אחר לא יכול לעשות תוכנית כל כך מושלמת.
האם תמיד זה קל לראות את זה? לפעמים אנו מתריסים, מתמרדים.
מצד אחד מודים במלכות ה’ ומצד שני כאילו אומרים –
ריבונו של עולם סליחה, לא שמת לב, סליחה אולי יש פה טעות?
רצינו משהו אחר, צריך להיות אחרת. אני צריכה להיות יותר רזה, עשירה, בריאה….
ואיך, ריבונו של עולם אתה לא רואה את זה,
איך ריבונו של עולם אתה לא משתף איתי פעולה?
אומרת לנו הפרשה דברי חיזוק.
הקב”ה מבטיח לנו גם יש קושי לראות המציאות היא ש: “ופניתי אליכם”
אני פנוי רק לכם. והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם.

נ. אישה שעברה את גיל ה40 טרם ילדה. היא מחכה למימוש הבטחת “והפריתי”
ובינתיים לא קל. חודש אחר חודש היא מתפללת.
המחשבה שהיא הביאה לחקירה הייתה:
אני צריכה תינוק
1. האם זאת האמת שאת צריכה תינוק?
כן. מה זאת אומרת. אני מרגישה שזה חלק שלא מימשתי בחיים שלי,
מה האדם שווה אם אין לו למי להעביר את מה שיש לו?
2. האם את יודעת בוודאות שזאת האמת שאת צריכה תינוק?
כן.
3. איך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה שאת צריכה תינוק?
אני מיואשת, מתוסכלת, הכל נראה לי חסר טעם. הקשרים עם החברות שלי די מנותקים,
אני מקנאה, יש לי חברה שכבר השיאה בת ואני עוד לא ילדתי,
בעצם אני די מיואשת רוב הזמן, אני לא מוכנה לדבר על זה,
אני לא אוהבת ללכת להורים שלי כשהאחיות שלי שם.
אני מרגישה שכל הזמן מדברים עלינו. נמאס לי כבר לראות רופאים.
אני חושבת איך זה בכלל לא היה משהו שהוטל בספק כשהייתי צעירה.
אני כועסת כשאני רואה אנשים שמתלוננים על הילדים שלהם.
4. מי תהיי בלי המחשבה שאת צריכה תינוק?
אני לא יודעת, את מבקשת ממני לרוקן בעצם את הראש.
אני מבינה שזה מה שמעסיק אותי בעצם לגמרי. מה יש שם חוץ מהמחשבה על זה?
בלי המחשבה אני אהיה פנויה לדברים אחרים. לחיים…לבעלי, לסביבה, לאמא שלי,
להינות באמת מדברים …לנשום.

היפוכים:
אני לא צריכה תינוק
כי אין לי…(מתחרטת..) לא, כי עוד אין לי.
כי אני בעצמי עוד קצת תינוקת ומבולבלת.
אם אני רוצה להעניק מעצמי אני יכולה בינתיים לעשות את זה.
אולי להיות יותר זמינה לילדים של אחותי. (היא מפחדת לבקש ממני לשמור עליהם).
אולי המילה צריכה לא נכונה, אני צריכה לראות שזה באמת רק בחסד.

התינוק צריך אותי
אני חושבת על הנשמה הזאת, התינוק שלי, הוא צריך אותי את התפילות שלי,
את האופטימיות את השמחה. אני צריכה לגייס את זה בשבילו, התינוק צריך שאני אהיה מוכנה אליו.
התינוק צריך אותי – בעלי מדבר כבר כמה שנים על אימוץ וזה בדיוק המילים שלו:
“יש תינוק שצריך אותך” – אולי גם הוא צודק.