היום כולנו מחפשים פן אישי בכל דבר, להתחבר.

להתחבר זה נפלא.

אבל דווקא על מילות הפתיחה של פרשתנו מעיר מי השילוח שזה לא בדיוק באווירת ההתחברות הרווחת בימינו.

הפרשה פותחת במילים ואלו המשפטים אשר תשים לפניהם. מי השילוח שואל מדוע לא פותח ה’ במילה וידבר. הוא מסביר שהפניה כאן אינה בפניה אישית אלא ]פניה שאינה מבדילה בין הפרטים שבעם אינה מתייחסת אליהם כככל.

“ובעניין המשפט אז אין הבדל בין גדול לקטון, כמו בעת שהמלך בא לראות ולשפוט את חייליו אז הכל עומדים שווה בהשורה ואף הראש עומד בתוך השורה.”

הפרשה הזו עוסקת בכללים שאינם מבדילים בין אדם לאדם, בין גדול לקטן. כולנו שווים בנושא.

וכאן מוסיף מי השילוח הערה נוספת – את המשפט צריך לשמור, כך כתוב בישעיהו. הוא מוסיף ומסביר ששמירה היא המתנה. כלומר סבלנות.

הנהגה זו המתייחסת לכולם כשווים דורשת המון סבלנות. מה אם אני רוצה להתקדם יותר מהר? כל אחד רוצה יחס מותאם אישית, רוצה שיראו אותו.

אבל המשפט הוא גילוי של ה’ בהנהגה של כלל. בלי פרוטקציות, עם דרישות.

אנחנו כל כך רגילים להדגיש את האני בעידן המודרני שכמעט ושכחנו שיש כלל, יש כללים. כל כך מחפשים גילוי מותאם אישית של הקב”ה עד שאנו נבהלים נוכח פן אחר שלו. כללי, עם כללים ומשפטים.

מי השילוח טוען שגילוי זה של ה’ דורש ישרות ומאפשר בירור עצמי. הבירור העצמי במיטבו מביא את האדם למצב שהמידות הטובות שלו יתפשטו אף על קנייניו עד שאף הם לא יזיקו לאחרים.

כשה’ אוהב אותנו בלי דרישות זה נפלא ומקסים, אך כשה’ דורש מאיתנו ומציב לנו גבולות קורים דברים, אנו גדלים וצומחים. מתבררים ומתיישרים.

ולא לשכוח, צריך המון סבלנות.