עבודה בפרשה | פרשת שמיני | הרבנית שריג

לפני כמה שנים ועוד קצת, נפטר סבא שלי, סבא נונו, בעיצומו של טכס החתונה שלי ושל בעלי.
בזמן כלשהוא בתפר בין “כיצד מרקדין” ל”הרי את מקודשת”
הוא כנראה לא עמד בהתרגשות והלך לעולמו.
בכל זמן החתונה ועד למחרת בערב, לא ידענו מן הענין ולא כלום.
כיוון שהיה חלוש וחולה, אמרו לנו כי הוא הרגיש לא טוב ונלקח לבית חולים להשגחה.
גם אמא שלי היקרה, המשיכה בכוחות על לרקוד איתי במשך הערב
ורק אחרי שנסתיימה החתונה, להתחיל לתכנן – לוויה.

וכך אומרת לנו הפרשה:
“קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ, אֶל מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה”. (ויקרא י ד )
בעיצומן של חגיגות חנוכת המשכן יוצאת אש והורגת את שני בני אהרון נדב ואביהו.
מצד אחד שמחה גדולה ומן הצד השני אבל גדול.
התורה מספרת לנו על טרגדיה נוראה בעיצומה של שמחה כל כך גדולה
ואיך מגיב על כך משה?
הוא מבקש מקרובי המשפחה כי יקחו אותם ויוציאו אותם מחוץ למחנה בשקט ככל האפשר
ומאהרון ובניו הנותרים הוא מבקש להמשיך הכל ולא לנהוג שום מנהג של אבלות.
בלשונו של רש”י: “כאדם האומר לחברו העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה.”
הרב זילברשטיין (מתוך הספר “עלינו לשבח”) מבין את העניין כרגישות עצומה.
כשיש מפגש בין שני רגשות שקשה להכיל ביחד, אנחנו נוטים, בדרך כלל
לתת לצד העצוב לגבור על הצד השמח
אלא שיש פה ראיה תורנית הלכתית שמובילה את ההתייחסות והעשייה
ולאו דווקא לפי הרגש הראשוני.
כשיש התנגשות, ויש כאלה בחיים, הדבר הנכון הוא לבדוק מה המרכז ומה פחות.
ולהמשיך להתייחס לענין המרכזי ככזה.
מספרים על הרב שלמה זלמן אוירבך,
שהיה נוהג בחודש ניסן, ללכת ולברך את ברכת האילנות ליד עץ מלבלב בגינתה של אלמנה אחת.
שאלו אותו תלמידיו, הרי מובחר יותר לברך ברכה זאת כשאתה רואה שני אילנות ביחד?!
והשיב להם כי אותה אלמנה מחשיבה את זה לכבוד גדול שהוא בא ומברך אצלה
ולכן השיקול שלו היה שיותר נכון לשמח אלמנה שיש לה עץ אחד
מלברך בהידור במקום אחר שיש בו שני עצים פורחים.
אז מה המרכז?
כשאנחנו עוזרים לחברה, האם זה הזמן לספר לה שהמאמץ גדול מאד בשבילנו?
כשאת נשאלת מה שלומך בפגישה מזדמנת האם זאת ההזדמנות הנכונה לשפוך את כל צרותייך?
להבנתי אין תשובה חד משמעית אלא זאת העונה על השאלה
מה במרכז הענין, למה אנחנו צריכים להיות רגישים יותר, לאיזה ענין צריכה להיות נתונה תשומת ליבינו.

נאוה מתקרבת היום לגיל 40 היא מספרת שלמרות שהכל בסדר בעצם
היא היא נושאת בליבה כעס גדול על אמה.
היום, כאמא לילדים היא אומרת שהיא בוכה על הילדה שהיתה.
אמא כמעט לא היתה בבית, היא מספרת, היא רצה מעבודה לעבודה,
אוכל מבושל היה כמעט רק בשבת, ורוב הזמן בילינו לבד.
זכרונות הילדות שלה שזורים בהתיחסות קצרת רוח, חוסר סבלנות ובקורת רבה.
אני חושבת (היא אומרת בשמה ובשם האחים האחרים…) ש:

היא היתה צריכה לשים אלינו לב יותר.
1. האם זאת האמת שהיא היתה צריכה יותר לשים לב?
כן
2. האם את יודעת בוודאות שזאת האמת שהיא היתה צריכה יותר לשים לב?
לא
3. איך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה זו שהיא היתה צריכה יותר לשים לב?
אני מרוחקת ממנה, אני מרגישה שהפסדתי,
אני כועסת על כל הפעמים שהגיעה הביתה וכל מה שהיה לה להגיד זה דברים כמו
למה את לא מסורקת, למה לא סדרתם את הבית.
כשאני מאמינה למחשבה אני חוזרת להיות ילדה קטנה ואני עדיין מחכה
שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי ותראה אם הכנתי שיעורים.
אני מאשימה אותה בחוסר הבטחון שלי, אני יכולה עד היום לבכות
כשאני זוכרת איך ירדה עלי כשהתחלתי לצאת עם בחורים,
המילים נוקבות בי עד היום: מה את חושבת שאת, איך את מרשה לעצמך להיות בררנית…
4. מי תהיי בלי המחשבה שהיא היתה צריכה יותר לשים לב?
מקבלת אותה כמו שהיא, מודה לאלקים שלמדתי להיות אחרת.
מקבלת אותה כמו שהיא, מודה לאלקים שלמדתי להיות אחרת.

היפוכים:
היא לא היתה צריכה לשים יותר לב
במידה רבה גם זה נכון. אבא עבר תאונת עבודה ועבד מעט מאד
עול הפרנסה נפל על אמא והיא השתדלה כמיטב יכולתה. אנחנו בעצם קבלנו שאריות אמא.
קבלנו אותה כשהיא אחרי העבודה השניה או השלישית באותו יום.
באמת, טכנית זה פשוט היה בלתי אפשרי שתשים לב לעוד משהו בזמן הזה.
היא לא שמה לב ובעצם היה לי המון חופש פעולה,
השקעתי הרבה מאד בחיי החברה ביליתי הרבה מחוץ לבית,
זה איפשר לי לגבש אורח חיים מאד שונה ממה שהיה בבית ההורים ויותר מתאים לי.
3. היא לא היתה צריכה לשים יותר לב ואם היתה שמה לב,
זה היה מסית את המחשבות שלה ומוריד מיכולתה לעבוד כל כך הרבה
ולספק את צרכי המשפחה.
אני הייתי צריכה לשים לב יותר
לשים לב יותר לקושי הגדול שלה ולעזור יותר בבית,
לדאוג לה כשהיא חוזרת שיהיה לה אוכל ונוחות
אני הייתי צריכה לשים לב שהחוסר הנוכחות שלה הניב כסף בו היא דאגה שנלמד לימודים
גבוהים, שילמה את זה וגם עזרה במימון החתונות שלי ושל אחי.
אני הייתי צריכה לשים לב יותר שאני לא מספיק שם, בשבילה…
חבל שהלכתי למסיב היא היתה צריכה להתייחס אלי יותר.

להיות בעצב ובשמחה בו זמנית, הרבה פעמים גובר הרגש השלילי
ההלכה מצווה אותנו להיות במקום אחד והרגש נמצא במשהו אחר. לתת קדימות לרגש אחר.
מי המרכז בו צריך להתחשב הכי הרבה.
שתי הזמנות במי יהיה פגיעה
רגישות